בדין ודברים

עלה  זוֹ לֹא הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת בֵּין הַדְּקָלִיםגַּם לֹא הַזַּרְזִירִים שֶׁיּוֹשְׁבִים עַל צַמַּרְתָּםזֶה לֹא הֶעָנָן הַמַּמְטִיר, זֶה אֵינוֹ שִׁירזוֹ אֲנִי, אֲנִי וְדַי. כָּךְ, כָּל עוֹד פּוֹעֵם בִּי לֵבזוֹ אֲנִי הַסְּבִיבוֹן הַמִּסְתּוֹבֵב, אֲנִי עֵירֹם וְעֶרְיָהאָדָם וְחַוָּה, מְלֵאָה בִּרְגָשׁוֹת אֲפֵלִים, כֵּלִיםמְנָחוֹת, צְרָחוֹת, חִיּוּכֵי בָּשָׂר נָא, זוֹ אֲנִי כָּךְבְּלִי עֲלֵה תְּאֵנָה עַל מְבוּשַׁי, אֲנִיודְַי. הוא ספר על השתוקקות ועל תשוקה. לגבר, לחיים, לתיקון, לחסד, לשירה. השירה של רונית בכר שחר חוזרת לזירת הפצע שמקורו בילדות אבל היא עצמה משמשת גם תחבושת. היא מתארת את הכאב בכוח, מאירה את החושך באור הארוס. בשפה עשירה, חושנית ומתגלגלת, כותבת בכר שחר שירה עירומה, שרירית ובשרנית. היא נעה בין שירים על ילדות אלימה בצל אם ניצולת שואה לשירה אירוטית חשופה; בין שירה פמיניסטית שמגחיכה את העולם הפטריאכלי לבין שירים ליריים עדינים כמו תחרה, שמנסים לפענח את חידת הנפש. המשוררת מצויה תמיד בתווך, במסע. היא אבירה שנושאת חרב, כתר ונוצה. השירה מאפשרת לה להילחם על מקומה, להכתיר את עצמה.   היא מורה לאמנות, ממקימי בית הספר הפתוח הדמוקרטי בתל אביב יפו. קובץ שיריה הראשון ראה אור בהוצאת עם עובד ב-2017 וזכה במלגת מפעל הפיס. שיריה פורסמו בכתבי עת ובעיתונים בארץ ובחו"ל. מתגוררת בפלורידה ועוסקת בתחום הנדל"ן. אם לשלושה.