מנדלי והסיפור הלאומי

יהודים לובשי בלואים מדברים בלהט ובתנועות ידיים מופרזות, כיפותיהם מזוהמות "בליחה סרוחה ובזיעה נוקשה", "קולות משונים יוצאים מפיהם ברעש גדול", ובעת התפילה מקפצות כינים בין ראשיהם... כיצד אפשר להסביר את המשיכה של מנדלי מוכר ספרים (הוא ש"י אברמוביץ) לתיאורים דוחים מעין אלה? האם אפשר לראות עין בעין את הכיעור, העליבות והגועל של העיירה היהודית המזרח-אירופית מבלי להניח מראש שהם הוצבו שם רק על מנת להישלל, במסגרת המסע אל חוף המבטחים של הלאומיות הציונית המודרנית וה"נורמלית"? ב מצליח ד"ר לקרוא מחדש את אברמוביץ באופן ש"מציל" אותו מניסיונות ההצלה של פרשניו הוותיקים. הוא מראה כיצד להיטותם של המבקרים לספק לטקסט לגיטימציה אידיאולוגית במסגרת השיח הציוני-לאומי עיקרה ממנו את רבדיו העמוקים והמהפכניים ביותר, וכיצד ההתרכזות ב'נמשל' הלאומי הותירה את ה'משל' - כלומר את הטקסט עצמו - מאחור. בְּמָקום שההיסטוריונים של מפעל הספרות הלאומי מצאו שבח למודרניות ולחילוניות רואה בנבג'י ריבוי, פיצול, אירוניה, סכיזופרניה וגועל. הוא משחרר את הטקסט מחיבוק הדוב האידיאולוגי באמצעות פירוק שיטתי של ההנחות המקדימות על הריאליות של הטקסט ועל משמעויותיו הסמליות. תחת זאת הוא מציע את הקטגוריה האסתטית של האלגוריה, וטוען שהעיירה של אברמוביץ היא עיוות גרוטסקי של העיירה היהודית הטיפוסית, עיוות החורג ממסגרות הייצוג המקובלות ונעשה סיוט עצמאי המערער גם את דעתו של מנדלי המספר, שאינו מסוגל להשתלט על הדימוי שיצר ו"מתפזר לחלקים דקים". במסה המבריקה שלפנינו מוביל בנבג'י את הקוראים במסע חניכה מהופך, שנקודת המוצא שלו היא "תנועת הגועל" העיקשת בטקסט. במקום לנסות לנרמל את האסתטיקה המפוצלת והסכיזופרנית של אברמוביץ, בנבג'י מציע לראות בה מפתח למחשבה פוליטית אלטרנטיבית. הפוליטיקה של מנדלי מבוססת על תנועה הזוכרת את המעצורים והבלמים. זוהי שמרנות בתוך געש מהפכני המתגלה, לבסוף, כרדיקליות האמיתית. בקריאתו הכובשת של בנבג'י מתחוור לנו, אם כן, שהזהות היהודית המודרנית נופצה כבר בשעת הולדתה, ודווקא בידי ה"סבא" הגדול של הספרות העברית. כתיבתו החדה והמעורבת של בנבג'י אינה מניחה לטקסט של אברמוביץ לנוח על משכבו בשלווה והיא מתעמתת איתו וקוראת אותו בתוך עולם פוסט-מודרני שוקק ורוחש. הבעיות האתיות והאסתטיות שמעלה הטקסט מתוארות על רקע הפילוסופיה של תאודור אדורנו, פול דה מאן והוגים נוספים, ובהשוואה למקרי מבחן אחרים בשיח הספרותי והלאומי, מ"הוא הלך בשדות" והמניפסט של חבורת "לקראת" ועד לשאלת אפשרותה של פעולה פוליטית בעידן הרב-ערוצי של ימינו. זהו ספר שכתוב בלהט ובתנופה, והקריאה בו היא חוויה אינטלקטואלית יוצאת דופן.