מנהרת-הזמן 50 הנשר הגדול

שָׁרוֹן בִּקְּשָׁה לִפְגּוֹשׁ אֶת סַבָּא רַבָּא רַבָּא שֶׁלָּהּ. הִיא הֵבִיאָה אִתָּהּ תְּמוּנָה שֶׁלּוֹ, כְּדֵי לְשַׁכְנֵעַ בְּעֶזְרָתָהּ אֶת מִנְהֶרֶת-הַזְּמַן. אֲבָל לְמִנְהֶרֶת-הַזְּמַן יֵשׁ רַעֲיוֹנוֹת מִשֶּׁלָּהּ... וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ, יְלָדִים שֶׁל הַיּוֹם, עִם מַחְשֵׁב, טֶלֶפוֹן סֶלוּלָרִי וְהַכֹּל, חָזַרְנוּ לְפֶתַע בַּזְּמַן אֶל יָמִים רְחוֹקִים וּפָגַשְׁנוּ בְּאַחַד הָאֲנָשִׁים הַחֲשׁוּבִים בְּיוֹתֵר בַּיַּהֲדוּת. גַּל גָּדוֹל הִכָּה עַל דֹּפֶן הַסְּפִינָה. "הַצִּילוּ!" צָעַק מִישֶׁהוּ, "סְעָרָה!" עַל הַסִּפּוּן, לְיַד מַעֲקֵה הַסְּפִינָה, הָאִישׁ עָמַד. כָּל שְׁאָר הָאֲנָשִׁים הָיוּ מוּטָלִים עַל הָרִצְפָּה, חֶלְקָם גָּנְחוּ, חֶלְקָם הֵקִיאוּ וְחֶלְקָם נִרְאוּ כְּמוֹ מֵתִים. הוּא עָמַד זָקוּף, כְּאִלּוּ תְּנוּדוֹת הָאֳנִיָּה לֹא מַשְׁפִּיעוֹת עָלָיו. שְׁתֵּי יָדָיו הָיוּ מוּרָמוֹת וּבְקוֹל רָם וְצָלוּל הוּא קָרָא: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הִנְנִי נוֹדֵר לְךָ נֶדֶר... בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁעַבְדְּךָ הַנֶּאֱמָן עוֹמֵד כָּאן וּמִתְיַחֵד אִתְּךָ וְעִם כֹּחֲךָ הַגָּדוֹל, כָּךְ אֶעֱשֶׂה מִדֵּי שָׁנָה בְּיוֹם זֶה. לֹא אָבוֹא בְּחֶבְרַת אֲנָשִׁים, אֶלָּא אֶתְבּוֹדֵד וְאֶתְפַּלֵּל..." בְּבַת-אַחַת, כְּאִלּוּ מְנַצֵּחַ מֵנִיף אֶת שַׁרְבִיט הַמְּנַצְּחִים וְעוֹצֵר אֶת הַנַּגָּנִים, הַיָּם שָׁקַט, וְהָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ עַל הַסִּפּוּן קָמוּ עַל רַגְלֵיהֶם וְהִתְחַבְּקוּ בְּהִתְרַגְּשׁוּת.