מנהרת-הזמן 47 אולימפיאדת מינכן

"הַיי, מִנְהֶרֶת-הַזְּמַן!" פָּנִיתִי אֶל הַמִּנְהָרָה כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ חֲבֵרִים, "מַה קּוֹרֶה? תַּסְכִּימִי לַעֲשׂוֹת לִי טוֹבָה?" אֶת הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת עוֹד לֹא נִסִּינוּ כְּדֵי לַחְזוֹר בַּזְּמַן. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ, יְלָדִים שֶׁל הַיּוֹם, עִם מַחְשֵׁב, טֶלֶפוֹן סֶלוּלָרִי וְהַכֹּל, הָיִינוּ לְכַמָּה שָׁעוֹת לִפְנֵי עַשְׂרוֹת שָׁנִים, מְנַסִּים לְבָרֵר מַה קָּרָה בָּאוֹלִימְפְּיָאדָה. לָמָּה מֵרִים הַמִּשְׁקוֹלוֹת הַיִּשְׂרְאֵלִי נִרְצַח בָּאוֹלִימְפְּיָאדָה? הַכֹּל הִתְחִיל בִּשְׁאֵלָה שֶׁהוֹפִיעָה בְּתַשְׁבֵּץ. וְאָז נִסִּינוּ לְבָרֵר מַה קָּרָה. אֲבָל כְּכָל שֶׁהַזְּמַן עָבַר, הַמְּאֹרָעוֹת הָיוּ אֲיֻמִּים יוֹתֵר וְיוֹתֵר. נִסִּינוּ לְהַזְהִיר אֶת חַבְרֵי הַמִּשְׁלַחַת הַיִּשְׂרְאֵלִית. הִתְפַּלַּלְנוּ בַּלֵּב שֶׁלֹּא יִהְיוּ יוֹתֵר נִרְצָחִים. חִכִּינוּ לְכֹחוֹת הַחִלּוּץ. לֹא הֶאֱמַנּוּ שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיַּפְקִירוּ כָּךְ אֶת הַסְּפּוֹרְטָאִים הַיִּשְׂרְאֵלִים. אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה, וּבְפֶתַח הַמַּסּוֹק עָמַד מְחַבֵּל וְהִשְׁלִיךְ עָלֵינוּ רִמּוֹן...