איש הזכוכית

הייתה זאת שעת בין ערביים ודאוד, עייף מטרדות היום, מצא עצמו יושב על כיסא, מביט חרישית אל הים. אלוהים שלי. מה אני יודע? פנה אליו בליבו. אני רק איש של זכוכית ועץ, נגר פשוט. אבל הבן שלי, הבן היקר שלי הזה, אם תחזיר אותו אליי אודה לך כל חיי ואעשה כל שאוכל כדי להודות לך על החסד הגדול הזה. הימים, ימי מלחמת העולם השנייה. המקום - תל אביב. בנו של דאוד, סאלח, נעדר‭ ‬לאחר‭ ‬שנמלט‭ ‬ממחנה‭ ‬שבויים‭ ‬גרמני‭ ‬על‭ ‬אדמת‭ ‬יוון. מה‭ ‬עלה‭ ‬בגורלו? האם‭ ‬שב‭ ‬משדה‭ ‬הקרב‭ ‬והתאחד‭ ‬עם‭ ‬משפחתו‭ ‬ועם‭ ‬הוריו, חנה‭ ‬ודאוד, אשר‭ ‬בשנות‭ ‬העשרים‭ ‬של‭ ‬המאה‭ ‬הקודמת‭ ‬הגיעו‭ ‬לפלשתינה‭ ‬מעירק‭ ‬והשתקעו‭ ‬בשכונת‭ ‬נווה‭ ‬שלום‭ ‬שבפאתי‭ ‬תל‭ ‬אביב?בכתיבה‭ ‬רגישה‭ ‬ונוגעת, תוך‭ ‬שהיא‭ ‬עושה‭ ‬שימוש‭ ‬בפסיפס‭ ‬של‭ ‬דמויות‭ ‬המספרות‭ ‬את‭ ‬הסיפור‭ ‬מנקודות‭ ‬מבט‭ ‬שונות‭ ‬ומגוונות, טווה‭ ‬ את‭ ‬סיפור‭ ‬משפחתם‭ ‬של‭ ‬חנה‭ ‬ודאוד‭ ‬ואורגת‭ ‬אותו‭ ‬אל‭ ‬תוך‭ ‬החיים‭ ‬בתל‭-‬אביב‭ ‬של‭ ‬ימי‭ ‬המנדט‭ ‬ואל‭ ‬סיפורה‭ ‬של‭ ‬המדינה‭ ‬שבדרך. בסיפורם‭ ‬משתקפים‭ ‬חיי‭ ‬היומיום, המסורת‭ ‬והמנהגים‭ ‬של‭ ‬יהודי‭ ‬עירק‭ ‬בגולה‭ ‬ובארץ. ‬