יתומת צה"ל

“שנאתי להיות יתומה. להרגיש את העיניים מתבוננות בי בכל טקס יום הזיכרון בבית הספר, בטקס ב”יד לבנים”, בטקס שליד הקבר בגבעת חיים. מבט של רחמים? לא, תודה. אני אסתדר נהדר בלעדיו. השתדלתי מאוד להפריע, להציק, להצחיק, לעשות הכול כדי לא להיות שם, בטקס עם השירים העצובים, המילים הדוקרות והפתוס הנשפך לכל עבר. “איך נפלו גיבורים?” שאלו שם. אבא שלי בהחלט לא היה גיבור, חשבתי.”הספר מתאר את עולם היתמות והשכול הישראלי מנקודת מבטה של דנה, ילדה בת שש, בת יחידה להורים גרושים שאביה נפטר במהלך שירות המילואים ואת החיים בצל התווית “יתומת צה”ל” שהוצמדה לה מרגע הפטירה. את המשא הנפשי, המשפחתי, הלאומי ובמיוחד האישי הכבד של התווית אותה נשאה לאורך ילדותה, נעוריה ובגרותה ואת הרגע בה החליטה לעצור לרגע, להניח את המשא לצידה ולהציץ בזהירות לתוכו פנימה. הספר מציג את ההשפעה האמיתית של השכול, לא זו המדוברת בימי הזיכרון הממלכתיים והיא אישית פרטית ונוכחת כל כך.זהו ספרה הראשון של דנה לביא.