יתומה אחת מבגדאד

מה עומד מאחורי הדיבוק המוזר שאחז בעיתונאית הבריטית-לבנונית הָאלַה ג'אבֶּר, להציל את חייהן של שתי יתומות מלחמה מבגדאד? איזה טירוף דחק בה להבטיח לסבתן הקשישה של זַהְרָה וחאוּרַא הקטנות – השורדות היחידות מהפְצצה אמריקאית שקטלה את כל בני משפחתן – שהיא תדאג לכך שלשתיהן יהיה עתיד טוב יותר? זה קרה ב-2003, זמן קצר לאחר שהחלה מתקפת כוחות הקואליציה על עיראק. ההפצצה המסיבית שהנחיתו מדינות המערב על בגדאד גבתה קורבנות רבים מקרב העם העיראקי – אבות ואמהות על ילדיהם וטפיהם. ג'אבר, בת להורים מוסלמים מביירות שהתחנכה בבריטניה, שימשה אז ככתבת ה"סאנדיי טיימס", ותיעדה את המראות הקשים מהעיר המופצצת. כשהתבקשה למצוא יתומה אחת שתסמל את פניהם של הקורבנות, היא הגיעה אל זהרה בת השלוש, שנפצעה באורח אנוש, ואל אחותה התינוקת, חאורא. ההבטחה שהעניקה לסבתן הובילה למסע מסוכן וטעון ברגשות אשם, שטילטל את ג'אבר ואת בן זוגה, צלם העיתונות סטיב בנט, בין רגעים של אובדן לרגעים של תקווה. ככתבת חוץ מוערכת וקשוחה שזכתה בפרסים רבים, ג'אבר מגוללת ב"יתומה אחת מבגדאד" סיפור כואב על שליחות מקצועית חסרת פשרות בצל סכנת חיים. דרך עיניה משתקפים ההרס, המוני המתים והפצועים, אבל גם התקווה שעוררו במעשיהם אנשים בודדים שבאו לסייע לקורבנות. זהו דו"ח נוקב על האופן שבו העבודה מכסה על חסכים אישיים, ומעל לכול – זהו סיפור על כמיהה אנושית ופשוטה, גם אם לא מובנת מאליה, לילד. סיפורה של האלה ג'אבר הוא גם עדות עיתונאית לחורבן שממיט המערב הנאור לכאורה על אוכלוסיות מוכות גורל, בבואו "לשחרר" אותן משלטון עריץ. המחיר הנורא שמשלמים חפים מפשע, שוב ושוב, מערער את תקפותם של הערכים ההומניסטיים שעליהם מושתתת התרבות המערבית, ומעמיד בספק את האבחנות הפשטניות שאנו עושים בין טובים לרעים.