אחרי החורף ההוא

"אני רואה את אבא שלי כל כך מיואש וחסר אונים. המצב של היהודים בלתי נסבל ולא אנושי. כל האוכלוסייה היהודית חולה וסובלת מתת-תזונה. אותם בגדים נמצאים עליהם כבר כמה חודשים והאתגר הגדול הוא לנסות לשמור על חום הגוף.  אני מסתכל על אבא הכבוי ואין לי האנרגיה והכוחות לסייע לו או לתת עצה טובה. כנראה נגזר גורלנו ועלינו למות".אבי, יחזקאל הוברמן, נפטר לפני מעל עשרים שנה, והמחשבות על ההתמודדויות הקשות שעבר כשהיה נער בפולין הציפו אותי מחדש לאחר מותו.הסתגרתי בחדר העבודה שעות מרובות, ימים ארוכים ולפעמים גם לילות שלמים בעודי עובר על מסמכים, מסתכל על אלבומים ומשחזר שיחות ואירועים. ניסיתי להבין את אותן סיטואציות שונות שאבא שלי, ששרד את השואה, היה צריך להתמודד איתן באירופה ולאחר מכן גם כשעלה לישראל.  המסע הזה השאיר בי חוויה עמוקה ומשמעותית, שאותה בחרתי לספר בפיו של אבי בגוף ראשון כגיבור הספר.  ניסיתי להבין את החוויות האלו לעומק – דרך פרטי היום-יום בחייו של אבי כנער, השגרה והתמודדות בהישרדות תמידית. במסע שלי נפגשתי עם דמויות שהכירו את אבי ואת משפחתו אך לא רק באמצעות נתונים היסטוריים אלו בחרתי לתאר את חייו, אלא דרך הסיפור הפרטי שלו, שהוא מעולם לא זכה לכתוב. התיימרתי להיכנס לראשו, למחשבותיו ולדמותו, שעיצבו אותו בסופו של דבר לאיש שהכרתי. זהו מארג שלם של חיים דינמיים שמשולבים בהם אומץ לב ופחדים, סיוטים והתרוממות רוח, בכי וצחוק, משפחתיות ומסורת כנגד שנאה וגזענות, אירועי חג ומועד כנגד אקציות והשמדה.