תמונות פאריסאיות

פאריס נפלאה כשהייתה, אבל אירועי הדמים של ינואר 2015 מחזקים אותי בדעתי שצרפת "אבודה": עתידה כארץ ליבראלית וחילונית  -נחרץ. ברבות הימים תהיה מוסלמית. המבוא ל”תמונות פאריסאיות", שמטבע הדברים נקרא "אחרית דבר", דן בגורל הבלתי-נמנע הצפוי לארץ התרבות של מולייר, וולטר ואלבר קאמי. בחלקו הראשון של הספר, דרך סיפוריהם של יוצרים ואמנים שהכרתי, כמו סיניורה ומונטאן, מארגריט דיראס, אנדרה וסימון שוארץ-בארט ואחרים, וכאלה שרק תרגמתי, כמו רומן גארי ובוריס ויאן, או המשורר ז’ורז' בראסנס, שהערצתי, אני אוצר מחיי-הרוח שלה תמונות יפות שלא יחזרו. בחלק השני קטעי-דברים, בהם דפים משמעותיים מ"עלובי החיים" שנשמטו מתרגומי, וסיפור פאריסאי פרי-עטי, היחיד שכתבתי אי-פעם. ובעיקר, טיראדות נודעות מהמחזה סיראנו דה ברז’ראק שתרגם אבי לפני שמונים שנה, בהקבלה לתרגומו החדיש של דורי פרנס ל"קאמרי". הפרק מעוטר בציורים שצייר אלברט אלמוזנינו בהשראת המחזה. בחלק השלישי, יחסה של צרפת לאחר, לזר: שוד הרכוש היהודי והאמנות בשואה, הסיפור המופלא של הצלת יהודים בשאמבון-סיר-ליניון, חלקה הכמעט-עלום של קורסיקה בהצלת המדינה באביב 1948, מסכת יחסי האהבה-שנאה מ-1967, וסיפורו של "מוצארט השחור" בן המאה ה18-. ציור צבעוני עליז של Cabu לעטיפת דיסק של יצירות המלחין הנשכח, חותם את הספר בתזכורת מצמררת לטבח בשארלי-אבדו.