הסיפור שבחרת לזכור

הם שוחחו הרבה על צורת העננים, על צבעי הנוף הפראי, על כוח הטבע, על תחושת החופש. היו גם שתיקות ארוכות, שבהן לואיז לא העזה לשאול את שארל על מה הוא חושב. הם לא דיברו על המלחמה. הם לא דיברו על משפחותיהם. הם לא דיברו על המחשבות שהטרידו אותם והופיעו ללא התראה ברגעים לא מתאימים, למשל, באמצע ארוחה מול ים סוער, או אחרי שנשכבו על הגב, גופם רגוע ומזיע... בעיני רוחה היא ראתה חיים פשוטים יותר לצד מי שהחשיבה כארוסהּ מהכפר. אהוב לנשק שנשאר מאחור. ברגעים האלו, כאשר מבטה הצטלב עם מבטו של שארל, היא ראתה בעיניו שגם הוא נמצא לעיתים בחיים מקבילים, עם אישה אחרת לידו. שארל ולואיז התאהבו זה בזו בשנים שבהן צרפת טרם השכילה להתאושש מפגעי מלחמת העולם השנייה. נוצר ביניהם חיבור מיוחד, על אף פערי הדת והזהות: הוא צעיר יהודי שאיבד בני משפחה במחנות הריכוז, והיא נוצרייה שהצטרפה למחתרת הצרפתית והפגינה גבורה רבה. שנים לאחר מכן, כשלואיז מגיעה לישראל לבקר את בנה הבוגר, היא מביאה לו את ספר הזיכרונות שעליו עמלה זה זמן רב. בעת ביקורה, הסלמה בגבול הדרומי מעוררת בה זיכרונות כואבים מימי מלחמת העולם השנייה, גם כאלו שלא העזה להעלות על הכתב. בעקבות הזיכרונות היא מגלה כי קיימת יותר מגרסה אחת לסיפור חייה. סיפורה של לואיז, וסיפור האהבה הבלתי רגיל שלה ושל שארל, מגוללים בספר זה בשפתה הישירה והרגישה של המחברת.