קולנוע ישראלי חדש

מאז תחילת שנות ה־2000, עם היכנסו לתוקף של "חוק הקולנוע" (2001), תפס הקולנוע הישראלי מקום מרכזי בתרבות הישראלית, וגם על מפת הקולנוע העולמי. שורה של במאיות ובמאים צעירים, רובם בוגרי בתי הספר לקולנוע בארץ, פרצו לקדמת הבמה עם סרטים רעננים, לעתים חדשניים מבחינה צורנית, שכמה מהם התאפיינו במידה של חתרנות פוליטית. קולנוע זה הפך במהרה למראׇה ביקורתית של החברה הישראלית: בהפנותו מבט מורכב, לעתים נועז, אל שסעיה ופצעיה של המדינה, הוא מציע אלטרנטיבה לטיפול הנדוש, הקונפורמסטי לעתים, של אמצעי התקשורת בשאלות חברתיות ופוליטיות.חלקו הראשון של הספר מתמקד במיפוי הקולנוע הישראלי החדש באמצעות כמה קטגוריות תמטיות: השינויים המוסדיים שעבר בתחילת שנות ה־2000, הקולנוע הנשי החדש, רב-תרבותיות בקולנוע הישראלי, ייצוג הדת בקולנוע החדש, הקולנוע הלהט"בי, ביטויי המחאה החברתית בעקבות "הקיץ החברתי" של 2011, הטרילוגיה ה"פוסט-טראומטית" של מלחמת לבנון, הקולנוע הדוקומנטרי החדש (פרק המתמקד ביצירתו של אבי מוגרבי). חלקו השני מוקדש לראיונות עם כמה מהיוצרים המובילים בקולנוע הישראלי החדש: רפאל נדג'ארי, קרן ידעיה, ערן קולירין, רונית אלקבץ, דוד וולך, ארי פולמן, שמואל מעוז, ירון שני, דובר קוסאשווילי, מני יעיש ונדב לפיד. את אחרית הדבר לספר כתב ארי פולמן, בן מחזורו של אריאל שוייצר בחוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א. פולמן עומד על המהפכה שחוללו בני דורו בקולנוע הישראלי והמעבר של חלק מהבמאים מעשיה טלוויזיונית לקולנוע.  הוא היסטוריון של הקולנוע, מבקר וחבר מערכת בכתב העת הצרפתי Les cahiers du cinéma ("מחברות הקולנוע"), ומרצה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת פריז 8. הוא מחברם של הספרים Le nouveau cinéma israélien, שהופיע ב־2013 בהוצאת הצרפתית-בלגית Yellow Now, הרגישות החדשה: קולנוע ישראלי מודרני בשנות השישים והשבעים (בבל, 2003), ועורכו של הספר Il cinema israeliano contemporaneo, (Marsilio, 2009). הוא גם תרגם לעברית את ספרו של הבמאי הצרפתי רובר ברסון, הערות על הסינמטוגראף (כרמל, 1999), ואצר רטרוספקטיבות קולנועיות רבות, בישראל ובאירופה, שהוקדשו בין השאר לברסון, ז'אן-לוק גודאר, ויטוריו דה סיקה, ז'אק ריווט, אורי זוהר, עמוס גיתאי ודוד פרלוב.