לאור היום

בערב עמד הירש בין חברי הקיבוץ במפקד חגיגי לכבוד העצמאות המחודשת של ישראל. לנגד עיניו הונף דגל המדינה שאך נולדה למרומי התורן, ובאוויר הדהדו דבריו של בן גוריון, ששודרו ברדיו מתל אביב הרחוקה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה...". הירש הרגיש כי אושר עולה ומטפס בחזהו. הנה הוא עומד במפקד חגיגי ושומע על תקומת מדינת ישראל. זהו רגע היסטורי. לא, הוא לא חולם ולא מדמיין. לצדו עומדים חבריו, חברי הקיבוץ ובהם ילידי הקיבוץ וחברי "הגרעין" שלו, הנוער שעלה ארצה אחרי השואה.היריות נשמעו עוד בטרם עלה השחר החיוור. קולות הנפץ עלו כרעמים בין הרי החרמון להרי נפתלי. עשן שחור, סמיך, היתמר משדותיו המעובדים של הקיבוץ. "צבא ההצלה" של קאוקג'י היה רק ההתחלה. הצבא הסורי הצטרף אליהם בירי מקלעים ומרגמות, ואז רעמו התותחים: הרעשה כבדה נחתה על בתי המשק. הפגזים זרעו הרס. הסורים ישבו על ראש התל כמו על אוכף של סוס צייתני, שולחים פגזים היישר על בתי הקיבוץ. צלפים ארבו לכל תנועה, מחופרים בין הטרשים ובין הנקיקים, ועל הגבנונים התלולים המבותרים, מונעים מאנשים צאת ובוא. עם שחר פרצה קבוצת לוחמים מהשער כדי לכבוש את התל ולהדוף את ההתקפה הסורית מהגבול הצפוני של המדינה שאך קמה. השמים עדיין היו אפורים כאשר טיפסו חברי הקיבוץ בין סלעי בזלת שחורים. הלוחמים התחפרו בין האבנים ובין העשבים הגבוהים הרטובים. מדי פעם נשמע דרדור אבנים שפרע את דממת הבוקר.