אולי בשנה הבאה

"הגילוי היה לא צפוי. מחשמל. מהפנט. לא נתפס. מפחיד – שמא איננו אלא חלום. פטה-מורגנה. חזיון תעתועים. למטה הבליחו לפתע אורות. נורות מהבהבות, חלקן נעות ברוח אנה ואנה כמכושפות. ולאחריהן אוהלים. אוהלים הודיים גדולים. מחודדים. כמו ראשי פגודות דמיוניות. מחנה. מחנה צבאי ממש! מי היה מאמין… הכול מתעוררים באחת. מחלצים עצמות. חוזרים לחיים. כאילו לדיזנגוף של סוף העולם נפלנו. כאילו את 'המטמון הנעלם' של קארל מאי גילינו..." זו הייתה התחושה של חבורת חיילי מילואים יגעים שהייתה בדרכה אל תוך הלילה לעבר יעד מרוחק ונסתר אי-שם בקצווי הנגב, כשהיא ישובה בצפיפות ובמחנק בקומדקר צבאי דחוס שחתר את דרכו במאמץ בדרכי המדבר המעלות ענני אבק כבדים וסמיכים. זהו קטע מתוך אחד משמונה-עשר הסיפורים שבספר, שיפגישו את הקורא עם הקיבוצניקים בקיבוץ ומחוצה לו, עם הוויית החיים הנטועה כל כך עמוק בהיסטוריה ובמציאות הישראליות העכשוויות, ועם זאת כה מרוחקות ונסתרות מעיני מרבית אוכלוסיית המדינה. מעוז חביב, חבר קיבוץ צרעה שלרגלי הרי יהודה, פרסם במשך שנים מאות סיפורים לילדים, לנוער ולמבוגרים. עד היום ראו אור בעברית אחד-עשר מספריו, וספר אחד לבני הנעורים תורגם לאנגלית. מעוז הוא חתן פרס יציב לספרות ילדים ונוער, פרס יהודאי למחקר שימושי בטבע ופרס האוניברסיטה העברית למחקר בתחום הגיאוגרפיה.