סיפור מלחמה סיפור אהבה

בוקר שבת אחת, חודש לפני המלחמה, בחדר שלנו בשאר ישוב, הערתי את דונה ומסרתי לה מכתב קצר ממני. משום מה היה לי חשוב לא להסתפק בשיחה בעל פה. ביקשתי שתכיר את הערכת המצב שלי: חטיפה תבוא ומלחמה תבוא - אני מדבר על רעידת אדמה שתזעזע את כל חיינו. כתבתי לה גם: "תזכרי שהיה לנו טוב"... באגף השיקום, ד"ר עזריה בודק את התיק שלי, בוחן את פצעי. "פציעה קשה," הוא אומר. איני מגיב. "פציעה קשה," הוא שב ואומר, ואז מישיר מבט ושואל, "מהם היעדים שלך? למה תרצה להגיע בשיקום?" פתאום, בהבזק של רגע אני מזקק את תמצית הווייתי. "אני," אני אומר לו בנחרצות, "אני רוצה לירות, לחבק ולכתוב." כוח של לוחמי "שלדג" מסתנן במהירות בין עמדות אויב, בדרך אל מתחם החיזבאללה בראש ההר. "גל, עמוד במקום." משהו בקול המגיע מן המפקדה, אומר לי שנחום מתוח,  מוטרד.  "מה קרה?"  "הניחו לך מארב, ממש לפנים, אל תזוז, גל!" זיעה קרה שוטפת אותי, אני מביט סביב, מתייעצים. "ממשיכים," אני מחליט. מעדכן את החפ"ק, קם ומסמן לכוח לנוע אחרי. מספר על נעורים במדים, על מבצעים נועזים בשטח אויב, על בדידותו של מפקד במלחמה, על ערכים ועל משבר ערכים.  סיפור קולח ומרתק על מסירוּת, על הקרבה, על זוגיות ומשפחה תחת אש.