צרור חיים

במלחמת יום הכיפורים נהרגו שמונה בנים וחברים בקיבוץ גבעת חיים איחוד, והשאירו אחריהם כאב בלתי נסבל וקיבוץ המום. ארבעים שנה שותק הקיבוץ את המלחמה ההיא. כלומר, לא שותק: מקיים ימי זיכרון, עלייה לקבר, אזכרות. וישנן גם תמונות, וחוברות זיכרון, ותיק לכל נופל בארכיון הקיבוץ, וחלקה צבאית בבית הקברות, ואתר הנצחה. אך בעצם - שותק. ארבעים שנה אחרֵי יצא במסע בעקבות הקיבוץ של אז. איך הודיעו? כיצד התארגנו? מה נחשף? מה הוסתר? מאין צברו כוח לשאת את מה שאי אפשר לשאתו?מבעד לשתיקות החלו להתגלות אט אט הסיפורים הלא יאומנו של המלחמה ההיא: קצין בן קיבוץ שנשלח בדחיפות מן החזית הביתה, על מנת להגיע לפני בוא ההודעה המבשרת על מותו בקרב; מזכיר קיבוץ ההולך כאיוב מבית לבית; חייל מצולק קרבות המזמין את עצמו ואת חבריו למסיבת בכי, ואֵם ששני בניה נפלו במלחמה גוערת בו; ועוד, ועוד. הינו מסע של גילוי. לעיני הקורא נחשפים כוחות הנפש הטמונים בקהילה, כמו גם 'החורים השחורים', הסיפורים הלא־מדוברים, הכאבים השתוקים.