יוסף פרץ

בשנת 1925 פרסם בפריס אברהם אלבר נבון (1952-1864) יליד אדירנה שבתורכיה האירופית, את ספרו . הרומן שנכתב במקורו בצרפתית, מגולל את עלילת-העל של ההשכלה של יהודי המזרח באמצעות סיפורו של נער תאב דעת. נבון שוזר בין המאבק להשגת השכלה לסיפור אהבה, ויוצר רומן חניכה פרדיגמטי. תורגם באותה שנה לעברית על ידי המלומד והאינטלקטואל הירושלמי אברהם אלמאליח (1967-1885). כמעט מאה שנה לאחר שנכתב, זוכה ספר זה להדפסה מחודשת, אות להכרה בחשיבותו ההיסטורית כרומן חניכה מזרחי. העורכים מבקשים להביאו יחד עם יצירות נוספות שכתבו יהודי המזרח, למרכז הבמה, ולעשותו מושא מחקר וחלק מקאנון חדש. לספר מצורפים שלושה מאמרים: מאמרו של דוד גדג' עוסק בדמותו של אברהם נבון, משכיל, מחנך ומחבר יהודי-ספרדי במפנה הדורות, על סיפה של המודרניות. גדג' פורש את פעילותו החינוכית הנמרצת באליאנס ("כל ישראל חברים") ומחזיר לתודעה ההיסטורית את דמותו של אינטלקטואל פעיל ומרתק.מאמרו של ירון בן-נאה קורע חלון רחב אל תוככי אסתאנבול היהודית במחצית השניה של המאה הי"ט, בעידן התמורות החמידיאני, זמן התרחשותו של הרומן. בן נאה משתמש ברומן כמקור להבנת צדדים שונים בחייהם של יהודים ספרדים בבירה העות'מאנית, ובפרט חיי העניים שכמעט ולא נדונו במחקר.קציעה עלון מציעה קונטקסטואליזציה ליצירה זו, ועומדת על חשיבותו של יוסף פרץ במכלול ההיסטוריוגרפי של תולדות הספרות העברית תוך השוואה ליצירות ידועות. עלון מסבירה במאמרה את מהלך האינטלקטואלי שמבקש לבצע אברהם אלמאליח בתרגום ובהקדמה לספר.