זיידמן

"חבל, חבל. ראה איך אנו חיים ונראים. אילולא השבת את האבדה, הדבר היה בוודאי מסיר את דאגות הפרנסה מליבך. ראה את שתי בנותינו, וראה איך הן לבושות. עליבות החיים. ואילו אני לובשת את שמלתה של אימי ואין לי בלתה. יכולת לרכוש לכולנו בגדים ונעליים חדשים, ולך... ולך חליפה שיכולת להתפאר בה בלכתך לבית הכנסת בשבתות ובחגים. אוי, אלוהים המבורך שבשמיים. זה היה יכול להיות חלום..." אמרה חנה בפאתוס כששתי ידיה מונפות השמיימה."מעניין, חנה, מעניין שכל מה שאמרת עבר לי בראש שניות לאחר שמצאתי את השקית. רוצה לומר, למרות הקושי והחוסר המתמיד שבחיינו אשר נפלו משמיים על ראשינו, אני שלם לחלוטין עם מה שעשיתי. ברוך אדוני בורא עולם," אמר זיידמן ברגשנות."אתה יודע, יהושע, למרות כל מה שאמרתי, חלמתי ודמיינתי ברגעים אלו, אני שלמה עם מה שעשית וגאה בך. הקדוש ברוך הוא הוליך אותך לבנק ונתן לך את המזל למצוא את האבדה וקיבלת התמורה, ויכולת לעשות לחג ושימחת את המשפחה כולה." דמעות הופיעו בעיניה באומרה מילים אלו. זיידמן נשא עיניו לשמיים ואמר: "תודה, תודה לך הקדוש ברוך הוא בורא עולם המבורך על שהפגשתני עם חנה אשתי, אשת חיל, על מה שאת, עוזרת ותומכת ומבינה ומסתפקת במועט. חנה, אני מבקש: כשיגיע הסוחר אלפסי אבו ג'ילדי מיפו נושא את סחורתו על גבו וידפוק על דלתות השכונה, שמעולם לא חלף על פני החנות בלי לומר לי שלום, עצרי אותו ובקשי שייכנס ויפתח את השק שעל גבו ונראה מה יש במרכולתו, אולי שמלה חדשה שתתאים לך, וגם שמלות לבנות..."פני חנה אורו והביעו פליאה. "יהושע, אבל מאין הכסף? זאת לא אבין...""לא כל הכסף שקיבלתי אזל בקניות לחג, וגם היו לי עבודות אשר הכניסו כסף," השיב זיידמן בניחותא."נו, טוב מאוד. אני שמחה," אמרה חנה כשהיא נוגעת ומתבוננת בשמלתה הבלויה וחושבת איך תיראה בשמלה חדשה, "אבל... אינך חושב שכדאי לשמור קצת בצד לימים קשים, כשאין לך עבודה והכסף לא נכנס? אני מוותרת על שמלה חדשה. כשאני מכבסת את השמלה, אני יכולה להישאר עם הקומבניזון עד שהשמלה תתייבש. לאן אני כבר הולכת?! אבל... בנותינו זקוקות נואשות לבגדים חדשים."