אני (לא) מאמין

"האל היהודי עבר תמורות רבות מאז נברא על-ידי הרבנים, והוא עדיין ממשיך לככב בצורותיו השונות בישראל של המאה ה-21. אך כמו היהדות הרבנית עצמה, הוא אל גלותי שאינו מצליח להשתלב ולמצוא את מקומו במדינה עצמאית ודמוקרטית. הוא לא יודע להתאים את עצמו לתנאים החדשים, ונציגיו אינם מוכנים לחשוב מחדש על מהותו ומעמדו של האל בחברה מודרנית, פלורליסטית וחופשייה. נוצר מצב, שהאל עצמו ממשיך להימצא בגלות בתוך הגאולה שהיא מדינת ישראל. לרוע המזל, ככל שהזמן עובר, ביחד עם נציגיו הרבנים לגוניהם, הופך האל לדמות זרה ולא רצויה עבור רבים." היהדות כפי שאנו מכירים אותה היום, נולדה בתוך הקשר היסטורי-לאומי. לאחר חורבן בית המקדש השני, נותר עם ישראל ללא מדינה, ללא מרכז פוליטי-חברתי או ישות ריבונית, ועל קרקע זו היהדות הרבנית צמחה ופרחה במסגרת של קהילות אוטונומיות ומפוזרות. מנהיגיה הרבניים הציעו דרך חיים שענתה על הצרכים הקיומיים של היהודים הגולים, והפרשנות הרבנית לתורה השתרשה והפכה לאבן פינה של הזהות היהודית מאז ועד ימינו.האם כעת, לאחר שתהליך הגאולה הסתיים עם הקמתה של מדינת ישראל, יש צורך ביהדות הרבנית במתכונתה הנוכחית? האם היהדות הרבנית יכולה להסתגל למצב שבו היהודים ריבוניים בארצם? האם היא יכולה לתת מענה אמיתי לצרכים הקיומיים של היהודי החי כיום בישראל?כדי להיות עם חופשי במולדתנו, עלינו להתחבר לשורשי העבר המקראיים והרבניים, לינוק מהם את הרוח הערכית הנושבת מהם, ויחד עם זה, להתאים את עצמנו לעולם המודרני ולמצב בו אנו עם חופשי היושב במדינתו וריבון בה. עלינו לכתוב את תורת ישראל החדשה שתחבר את הישראלים אל הזמן והמקום ותעניק משמעות לעצם היותנו בארץ הזאת.חיים היימס הוא פרופ' להיסטוריה כללית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מחקריו עוסקים בהיסטוריה של ימי הביניים עם דגש על נקודות המפגש בין הדתות, בעיקר הנצרות והיהדות. בין חיבוריו:       )