ישראל בעין הסערה

הדברים נכתבו שנים לפני סבבי הבחירות, עוד בטרם פרוץ הקורונה. מטרתי לא הייתה לפתוח בדיון פוליטי, אלא להשתתף בשיח אמיתי בשאלות הקורעות את החברה הישראלית לגזרים. הצורך בשיח ובהידברות נעשה חיוני במיוחד בעקבות מגפת הקורונה, שהייתה אירוע שמימי שאמור היה לעורר אותנו מתרדמתנו, והוא הלך והתעצם בתקופה הקשה שלפני השבעה באוקטובר ובעיקר אחריו.פרק ההקדמה מגדיר את תקופתנו כשלב מתקדם בגאולת ישראל. המאמר הראשון מתמקד בחילוקי הדעות בחברה הישראלית סביב זהותנו. המאמר השני פותח דיון על האמונה ובוחן במה עלינו להאמין. המאמר השלישי משלים את פרק ההקדמה, ועוסק במהות התקופה שאנו חיים בה ובשאלה האם היא אכן שלב בתהליך גאולת ישראל. הציבור החילוני עלול להתייחס לדברים שנכתבו כמשיחיים במשמעות השלילית-הזייתית-אוטופית של המילה, אך לא פחות מזה, גם בציבור החרדי יש רבים שלא הפנימו את גודל וייחודיות השעה.המאמר הרביעי מנסה להסביר על פי תורתו של הרב קוק זצ"ל כיצד ייתכן שדווקא הציבור החילוני היה זה שהחל להניע את תהליך שיבת ציון ומדוע הציבור החרדי נותר מאחור. המאמר החמישי אומנם מגדיר את ההלכה כצורך קיומי לעתידו של עם ישראל, אך גם מחדד את ההכרח למצוא דרכים לקלוט לעולם מופלא זה יותר ויותר יחידים שחפצים להצטרף ליהדות אך נרתעים מול מה שנראה ממבט ראשון כמהפך בלתי סביר ובלתי אפשרי בחייהם.המאמר השישי חוזר ודן בנקודה כואבת שנגענו בה במאמר הרביעי – סוגיית "תורתו אומנותו", שלאחרונה עלתה שוב לכותרות. אני מדגיש שהפרק נכתב מתוך כבוד והערכה לעולם החרדי, אך גם מתוך כאב גדול.