מכתב לאמי

(צרפת, 1974) ״אמא יקרה שלי, הנה עברו כבר שלוש שנים וחצי בערך מאז מותך בגיל תשעים ואחת ורק עכשיו, אולי, אני מתחיל להכיר אותך. בילדותי ובנעורי חייתי באותו בית שלך, איתך, וכשעזבתי אותך ועברתי לפריז, כשהייתי כמעט בן תשע-עשרה, עדיין נותרת זרה לי״. ב-1970 הוזעק ז׳ורז׳ סימנון לבית החולים באווייר שבעיר הולדתו לייז׳, שם שכבה אמו על ערש דווי. לאחר שנים ארוכות של מרחק, במשך שמונה ימים רצופים הוא יושב לצד מיטתה ומנסה לפענח את חידתה של האישה שהיתה אמו. בטקסט אוטוביוגרפי זה משרטט סימנון בחמלה ובהערכה את דמותה של אמו אַנרִייט בְּרוּל, מי שהתחילה את חייה כציפור פצועה אך קברה את כולם ולאמיתו של דבר היתה אחד היצורים המורכבים ביותר שאי פעם פגש. יש קשר בין שני הספרים של סימנון שראו אור יחד. הממואר מכתב לאמי שנכתב ב-1974 שופך אור חדש על עלילת הרומן החתול מ-1967, ולא פחות מכך על האופנים שבהם סימנון עיבד חוויות אישיות והפך אותן לסיפורים אוניברסליים. -- מהכריכה האחורית