דגי בננה ושדות שיפון

ג'יי די סלינג'ר, מהסופרים האמריקאים המשפיעים ביותר במאה ה־ 20 , עסק בכתיבתו בשאלות של זהות, ניכור וטראומה. הוא סלד מכל מנגנון של תיווך – מתעשיית הספרות, מהמדיה ומהפיכת הכתיבה למוצר. בסגנון פשוט, דיבורי ונטול פוזה הוא ביקש ליצור קשר ישיר עם קוראיו ולתת מקום לדמויות שוליים, סוערות ומיוסרות, המנסות להבין מי הן באמת. סלינג'ר האמין שדמוּת בדויה יכולה "לחיות" מעבר לדף – להגיע אל הקוראים לא באמצעות פרשנים או מבקרים, אלא בכוחות עצמה. מה הופך את כתיבתו לרלוונטית כל כך גם היום? כיצד השפה האינטימית שלו מאתגרת את הקוראים ומזמינה אותם למסע של התבגרות רגשית, רוחנית ואסתטית? ואיך קרה שכתיבתו – היומיומית לכאורה, אך העמוקה כל כך – מצאה הד בישראל דווקא בתקופה של שבר חברתי ולאומי? הוא הזמנה לצלול אל עולמו הספרותי של סלינג'ר באמצעות קריאה מחודשת ביצירות נודעות, בהן , והגביהו את קורת הגג, נגרים. בדיון ראשון מסוגו בוחנת את האופנים הייחודיים שבהם סלינג'ר שרטט את קו התפר שבין נורמליות לשיגעון, בין קונפורמיות למרד, בין פצע למילים שמנסות לרפא אותו. לקהל הישראלי ספרה מציע מבט מקומי על סיפוריו של סלינג'ר, תוך עיסוק בסוגיות כמו פצעי מלחמה וזהות יהודית, וחושף את החותם העמוק שהותירה יצירתו בתרבות העברית.