כך הולכים השותלים

הוא סיפור עלייתה ושקיעתה של ההתיישבות העובדת, המסופר דרך עיניו של אחד מבניה. מסרטט פרקים-פרקים מקורותיו של הכפר הבדיוני "גבעות". החל בעלייה לקרקע ושנות הקמתו ההרפתקניות והמפרכות, המשך בצמצום משקי העזר ועקירת הפרדסים, ועד הפיכתו לפנינת נדל"ן נחשקת. בלשון חדה ומדויקת, הומור עוקצני ומידות שוות של פיכחון אכזרי ושל חמלה אוהבת, רוקם גיורא אילון את סיפורו של הכפר בשרון, שהוא גן עדן וגיהינום. נכרכים כאן, בלפיתה עזה, אוהבת ושונאת, זני צמחים ועצים ואנשים. אלה שנקלטו בהצלחה, ואחרים שכשלו להכות שורש, ולצדם האורחים שנטו ללון והשכנים שמעבר לגדר, כמו ילדי המעברה או העוזרת הפלסטינאית. אצל אילון הטרגדיות רצופות צחוק, הקומדיות רדופות צללים, והגברים והנשים שבמקום אחר היו שקופים או בגדר קוריוז הם גיבורי מחזה שמוארים בכל מורכבותם ולעיתים גם גדולתם, גם אם לא פעם הם מוכרעים על ידי כוחות גדולים מהם.  הוא מחווה למפעל ההתיישבות החלוצי בארץ-ישראל, בלי שהוא עושה הנחות לאוזלת היד והנפש האנושיות. אבל, מעל כל זה, מתגלה כוחו האדיר של הטבע, על חיוניותו ועריצותו. זה לועג לניסיון לרסן ולביית אותו. במחי סופה או שיטפון הוא מרסק עצים, מציף דרכים וחומס חיים, ובאותה קלות גם שם קץ לחלומות המנופצים ולבתים ההרוסים, לעצים הנגדעים ולכרמים המיובשים, מכסה הכול במשטחים מוריקים ובמרבדי פרחים. אחרי הרף העין של זמן ההיבריס והחידלון האנושיים הוא שב למשול בכל יופיו ועוצמתו הנצחיים.