צמחים מטפסים

שני חולים משותקים בתרדמת שוכבים בבית חולים שיקומי ומחוברים למכונות החייאה. הרופא מנסה למצוא פריצת דרך בחקר הבעיה הרפואית שלהם. החולה המשותק עמוס, שיכול למצמץ בלבד, שואף להכתיב את ספר זיכרונותיו ואילו שותפו לחדר, פיני, שאינו רוצה לשקוע בעולם הדמיון שלו, מגלה שיש לו "יכולות טלפתיות" ומטריד את עמוס עם תוכניות בריחה מטורפות. הרעיון האבסורדי "לברוח" במצב זה הופך לדרמה פיוטית.אלא שאנו לא בעולם האמיתי ולכן, לנו, הצופים, או הקוראים, ניתנה הפריבילגיה להיות עדים לתקשורת בין עמוס ופיני, במה שיוצר רבדים שונים, מתנגדים ומשלימים, של קשר בין הדמויות לבין עצמן ובין הדמויות השונות לקהל, בין תקשורת אמיתית ותקשורת מדומיינת. בעצם, נדמה שחוסר הקומוניקציה היחיד קיים דווקא בין דמויות שלכאורה יכולות לתקשר זו עם זו ללא כל בעיה.רבדי התקשורת או חוסר התקשורת השונים, שבנה בכישרון המחזאי יוצרים עימותים בלתי פוסקים בין גישות או תפיסות מנוגדות בצורות שונות של הבעה ובכך מאפשרים לבחון סוגיות מורכבות רבות בצורה מעמיקה, לא רק כשלעצמן, אלא גם ביחסי גומלין עם הסוגיות האחרות המרפררות אליהן. הביו-אתיקה, ובתוקף כך גם זכויות החולה, מעומתת למשל עם הרצון לתהילת עולם של חוקרים, עם הסקרנות האנושית, עם האהבה, עם התסכולים ועם המיסטיקה. המדע מעומת עם האהבה – מי משניהם אמור לקבוע את הטיפול בחולים, הכוח הגברי הלוגי – עם הכוח הנשי המיסטי מחד, או הרחום מאידך, מידת הרחמים עם המוות.