מהתחלה

צילה חיון שבה עם משפחתה מחופשת קיץ על שפת הים. צרור יריות קורע את שלוות הנסיעה הלילית הביתה.  פיגוע ירי. צילה סופגת פגיעה אנושה, מונשמת ומורדמת, עוברת סדרת ניתוחים ואחריהם נכנסת לתהליך החלמה ממושך. ספרה של צילה חיון חוזר אל הרגע שבו הזמן עמד מלכת והנפש נעשתה לצרור של פחדים ומכאובים. האם אפשר לצקת משמעות בכלים שנשברו, להיוודע מחדש אל גוף, שהפך באחת לארץ זרה? בלשון פיוטית וכובשת, בכישרון נדיר, מגוללת חיון סיפור מסעיר  של חזרה לחיים, הנפתח אל המיתי ובה בשעה טווה בסבלנות את רקמתם של החיים המתאחים ונוגע בפרטי פרטיהם. מבלי משים כמעט, נעשה סיפורה של אישה אחת וסביבתה הקרובה לסיפור חיינו כאן  במקום הזה – החיים שישנם והחיים שעוד יכולים להיות. חיון מפסלת בַּכאב, אבל הדיוקן שהיא מוציאה מתחת ידה מזדהר בגוני גוניה של האנושיות ואוצר בתוויו העדינים את הנדיר שבמשאבים – תקווה.