חשכה נראית : זיכרון של שיגעון

"הכאב של דיכאון קשה הוא משהו אשר אלה שלא סבלו ממנו לא מסוגלים בשום אופן להעלות בדמיונם, ובמקרים רבים הוא הורג מפני שאי-אפשר יותר לשאת את המצוקה". הוא מסמך מרתק, מכאיב, מעורר מחשבה – וגם אופטימי. זהו תיעוד אישי, כן וחושפני, של הדיכאון הקליני שהיכה בסופר ויליאם סטיירון והביא אותו עד אל סף התאבדות. זהו ניסיון אמיץ להביא את הנוכחות הנוראה של הדיכאון אל תודעתם של כל מי שלא חווּ אותו בעצמם, גם אנשי המקצוע למיניהם. וכמובן, סטיירון מושיט כאן יד אל כל אלה שמתמודדים עם דיכאון. ולא מדובר רק בעצם החשיפה, אלא גם ביכולת הספרותית של סטיירון לתאר את מה שעבר עליו בדרך שנוגעת בכל אחד, בכל אחת. הוא מסמך ספרותי שאי-אפשר להישאר אדישים אליו.באופן שהפתיע גם את סטיירון עצמו, ההשפעה של הספר היתה – והיא עדיין –  חזקה, וגם מעשית. במבט לאחור, זהו ספר פורץ־דרך מבחינת הנכוֹנוּת לדבר בפתיחות על הדיכאון. במלאת רבע מאה להופעת המהדורה העברית הראשונה ב-1996, ולאור התגובות הנלהבות שזכתה להן, רואה אור עכשיו מהדורה חדשה, עם אחרית דבר חדשה מאת המתרגם יהודה מלצר, ובה, בין השאר, דיון בסיפורי המלחמה של סטיירון ובתופעה הקשה שמוּכּרת היום לרבים כל-כך בישראל – הלם קרב."הקושי לתאר דיכאון הוא בדיוק הסיבה לכך שהספר של סטיירון הוא יצירת-מופת. זה לא רומאן. זה ספר על הדיכאון שלו עצמו, והוא פשוט יוצא מן הכלל – אולי הטוב שבכולם." "זהו ספר שיכול לגרום לאנשים שהאבדון נראה להם כמוצא אחרון לא להתאבד, ואני חושב שאין מחמאה גדולה מזו." (1925–2006) הוא מן הסופרים האמריקאים הבולטים במחצית השנייה של המאה ה-20. בין ספריו: (1967), על מרד העבדים בווירג'יניה ב-1831,  ספר שזכה בפרס פּוּליצר; רב-המכר (1979) העוסק בשואה, שעוּבּד גם לסרט מצליח בכיכובה של מריל סטריפּ; ושני קבצים של סיפורי מלחמה אישיים. הממוּאַר (1990) נחשב היום לספרו החשוב ביותר. מאז הופעתו הפך הספר לקלאסיקה בסוגו ותורגם לשפות רבות.