המשכונאי

״מאסטרפיס!!! מכל הבחינות ראוי המשכונאי לתשומת הלב של כל קורא רציני.״ הניו יורק טיימס בגיל 45, סול נצרמן - ששרד את ברגן־בלזן אך איבד שם את אשתו וילדיו — מנהל בית משכונות בהארלם. אבל העסק הוא רק כסות לפעילות אחרות של גנגסטר, שמשלם לנצרמן משכורת נוחה תמורת שירותיו. סול מבקש להסתגר מהעולם שסובב אותו, אך לשווא. חלומותיו רדופים על ידי עינויי העבר שלו, והמציאות המחוספסת והאלימה חודרת לתוך חנותו וחייו וגורפת אותו לתוכה.  המשכונאי ראה אור לראשונה ב־1961, ועד מהרה נמכר ביותר מחצי מיליון עותקים. הספר עובד לסרט קולנוע מצליח בבימויו של סידני לומט, שמקומו המרכזי בשיח הקולנועי על השואה לצד הבימוי הריאליסטי הופכים אותו ליצירת חובה. גם עכשיו, כשהוא רואה אור עשרות שנים אחר כך, מהדהד המסר שבין שורותיו באותה העוצמה: רק על־ידי הזדהות עם סבלו של האחר, יכול הניצול — בין שהוא גבר או אישה, יהודי, שחור או פורטוריקני — להתעלות אל מעבר למורשתו הטראומתית. ״בזמן הקצר שכתב - כשלוש שנים שבמהלכן החשיב את עצמו ונחשב לסופר רציני - וולנט נמנה עם קבוצה מבריקה של סופרים יהודים אמריקאים שכתבו לאחר המלחמה - סול בלו, ברנרד מלמוד, נורמן מיילר ופיליפ רות. העובדה שמת בגיל כל כך צעיר ולא יכול היה להמשיך את המסע עם הסופרים הללו היא עוול גדול, אבל הרומנים שסיים לכתוב במהלך חייו הקצרים הם כולם יצירות מופת.״ (דייב אגרס) ״ספר כּן ומרגש על החוויה האנושית בשיא קדרותה.״ (ניו יורק הראלד טריביון) ״סופר מחונן שצולל במעין רכות טרודה אל מצולות האפלה האנושית.״ (סטרדיי ריוויו) ״סול נצרמן, השיילוק המלומד של הארלם, הוא יצור בעל מורכבות מרתקת... הוא מגלם את אותו מקרה ספרותי נדיר - דמות שמכאוביה נדמים לא פחות אמיתיים מאלה של הקורא עצמו.״ (טיים מגזין) ״כתוב היטב ומטלטל עד כאב.״ (לייבררי ג׳ורנל) ״הספר שואב את כוחו מהעלילה, שבמרכזה עומדים מאפְיונר ושוד מתוכנן ששמים את סול בעמדה נוראית, עמדה שאותה מעמיד וולנט לבחינה מעמיקה לכל אורך הספר: כיצד ניתן לנווט בעולם בתחושת אמון, כשחוויתָ את הנורא מכול שבני אדם מסוגלים לו?״ (קירקוס ריוויוז)