גלגוליו של אלמוות שקט

הזקנה קיבלה את פני בסמטה הקטנה, ועדת חתולים נשרכת אחריה. “חיכיתי לך,” אמרה, ואני עייפה מיום ארוך, וסיפור שאינו נגמר של מצוקות אדם שאין להן מזור, ניסיונות כמעט בלתי אפשריים להאיר מנהרות חשוכות, עמוסות אובדן, נוגעים בי ובאובדן שאני חווה בחיי שלי. והזקנה, בעיניים גדולות, כבויות, שזיק של טירוף חולף בהן מדי פעם, מצווה עלי להקשיב.       במילים אלה פותחת גיבורת גלגוליו של אלמוות שקט את מונולוג הפתיחה של מסעה, לגילוי שורשי השכול והאובדן ולבירור קשרן לחטא קדמון; מסע שראשיתו מרמזת על תחנותיו — שרפה מבעיתה בשכונה ותיקה, קרובה לים, בישראל של ראשית שנות ה־2000. כדי למוסס רגש אשם המלווה את הגיבורה מאז שנות בגרותה, מעמיק המסע באופן שהוא כמעט לא נמנע וחוזר למקומות שחלקם צרובים בזיכרון הלאומי וחלקם הם זיכרון פרטי, לעתים זיכרון מדומיין. המסע הוא פיזי ומטאפיזי. בגלל הדיסוננס התמידי בין החיים למוות ובין הנחמה לכאב דרים בו, הכרה ותת־הכרה, פיקחון ונאיביות, מציאות ודמיון. מובילה אותו זהות נשית מודעת לעצמה, מכילה ואמפתית, נשים נוספות שותפות למסע, בראשן מרים, אם ישוע, שבדומה למספרת, שילמו במות בניהן את מחיר תשוקתן., פסיכולוגית, מטפלת בטראומות מאז מלחמת לבנון הראשונה. שני ספריה הקודמים מציעים הסתכלות נוספת על טראומה הקשורה באובדן:  (ספרית מעריב, 1992), עוסק בשכול ישראלי כתמה רב־דורית; (מודן, 2000), עוסק בהלם קרב. הוא ספר אישי בנגיעות אוטוביוגרפיות.