סוסי שלג

בעיירה שאין לה שם ואין לה זמן, האנשים נעים כמו צללים בין זיכרון לשכחה. קברן אשר יוצר קשר ידידות אמיץ עם אחד המתים, זוג אחים שמקיימים ביניהם מערכת יחסים המשחזרת את היחסים המעוותים בין הוריהם, שני חיילים שנלחמו זה בזה ונקברו יחד בקבר אחים, הנידונים לריב ולהשלים לנצח. הדמויות בעיירה מחפשות אחר שייכות, משמעות, נקודות ממשק. מערכות היחסים בספר מתורגמות לתופעות פיזיולוגיות שמאיימות לבלוע את הדמויות. הוא טקסט לירי ומכשף, מקאברי מאוד, על החיים ועל המוות. המוות בספר לא מייצג סוף, אלא נוכחות קבועה, בלתי מתפשרת, של הוויה מקבילה. העיירה הבדיונית, שהיא מרחב נפשי ותודעתי יותר מאשר מקום גיאוגרפי, הופכת עם התקדמות הקריאה למקום שבו מתמוססים הגבולות בין גוף לזיכרון, בין יחיד למקהלה. מאת הוא ספר סיפורים חד ואמיץ, הישג ספרותי של ממש, שכותב מחדש את מחיר המלחמה ואת כוח החיים.