יד ושם – למי?

, הוא מחקר חלוצי המציע התבוננות רב־תחומית: היסטורית, חברתית, אמנותית ונופית בהר הזיכרון, כ’מרחב מקודש’ עבור החברה הישראלית. הספר מתאר את הלבטים והמאבקים סביב הקמתו, עיצובו ומסריו של יד ושם (1996-1942), שנועד להנציח אירוע שהתרחש בגולה, עוד קודם להקמת המדינה ושמרבית הנספים בו היו יהודים לא ציונים. עיצוב זיכרון האסון הלאומי כ’שואה וגבורה’ יצר מתח תרבותי מרתק בין אופן הנצחת כלל הנספים, לבין הפרטיזנים ומורדי הגטאות שנפלו תוך כדי קרב ובינם לבין מושא הגבורה במולדת ─ חללי מערכות ישראל. לכל אלה ניתן ביטוי חזותי בהנצחה המוזיאלית והמונומנטאלית בהר הזיכרון. המעקב אחרי השינויים שחלו במכלול יד ושם והניתוח הסמיוטי שלהם, חושף את המהפך שחל בתודעת השואה בישראל, כך שיותר משקיבלה השואה משמעות מתוך הישגי המדינה, היא מהווה כיום נקודת מבט מרכזית בפרשנות של התנהלותה. תוצאות המחקר חשובים לא רק למי שמתעניין במוזיאולוגיה, בהנצחת השואה ובחברה הישראלית, אלא גם לכל מי שמבקש להבין את מהות השינויים התרבותיים הגלובליים העוברים על החברה המערבית בכלל, ועל תפקידו של העבר ככלי להבנת המציאות, בפרט.ד”ר מולי ברוג, בעל תואר בוגר בפילוסופיה של המדעים ודוקטורט בסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו מתמקדים בסוגיות של זיכרון קולקטיבי ופרשנות תרבותית של מרחבים מקודשים, בדגש על אתרים שסיפורם נקשר במיתוס הגבורה בציונות, בהם: קברות המכבים, מצדה, תל־חי ויד ושם.