האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן

הוא ספרו המרגש ווהבשל ביותר עד-כה של. בחשיפה עצמית וידויית, שאין כמותה ליושר ולדיוק, מקלף הסופר מעל גרעין הישות של עצמו את כל הקליפות שהצטברו עליו במהלך של חיים סוערים, מלאי ניסויים וסיכונים עצמיים. זו לצד זו מצטברות הקליפות של הזהות והשייכויות שהעניקו לחיים אלה צבעוניות ודרמטיות כה עזות: זהותו של הילד, בן החייט היהודי, בכפר הרומני הקומוניסטי; זהותו של הנער היתום, שאיבד עם מות אמו את נקודת האחיזה המוצקה בחיים; זהותו של המהגר שהגיע אל חולות אשדוד בלי שפה, בלי שייכות, כמעט בלי הורים, ונעשה בהדרגה ליהודי, לישראלי, ולאמן השפה העברית הלירית; זהותו של ההמוסקסואל שחי את המיניות של אהבת הגברים במלוא עוצמתה המשכרת אך גם במלוא תחושת החרפה והמום שהמסורת התרבותית והסביבה החברתית הצמידו לה; זהותו של האלכוהוליסט; זהותו של המיסטיקן המחפש במיתוס ובסמליו (לרבות אלו היהודיים-הקבליים) תשובה לשאלות הקיומיות והמטאפיסיות שאינן מרפות ממנו; ומעל לכל, זהותו של הסופר-האמן, החי את חיי ה"מעשים" כדי להתבונן בהם, לתארם ולמצוא להם פשר.כל הזהויות האלה נבדקות עכשיו מנקודת תצפית של איזו קרקעית נפשית עמוקה, שהמספר הגיע אליה לאחר שכל הזיזים והבליטות שבהם ניסה עד כה להיאחז התפוררו תחת רגליו והוא צנח מטה-מטה אל איזה מקום שהוא בעת ובעונה אחת סופי-כליוני וגם ראשוני-הולדתי. לאורך כל חייו המתוארים בסיפור הקפיד על הקמת איזו "מחיצה" בין כל הדברים שהיה והמעשים שעשה לבין איזו ישות פנימית "טהורה", קודמת לכל דבר ולכל מעשה; ומחיצה זו היא המפרידה בסיפור בין יותם ראובני הסופר הישראלי לבין ז'אן ריבן, הילד הרומני שהגיע לחולות אשדוד. אולם המחיצה, שנועדה לשמור על הישות הראשונית מהתערבות מלאה מדי ב"נחילי" הזהויות שעטו עליה ושהיא גם נסחפה אחריהם – כגון ה"נחיל" הישראלי או ה"נחיל" היהודי הנפרד מזה הישראלי, או אפילו ה"נחיל" הספרותי הטס לדרכו מתוך שיכרון כתיבה, אשר כמעט אינה זקוקה לקורא – מחיצה זו מתרסקת והולכת ככל שקרב המספר אל אותה קרקעית שממנה בוקע אלינו קולו בספר זה. למספר מתגלה, שיותר משהמחיצה מגינה על משהו קדום וחיוני שבו היא מאיימת על עצם קיומו, ובעודה מפרידה בינו לבין "נחילי" המעשים ועושיהם היא מקרבת אותו אל צבא המתים המחכה לו, התובע ללא קול את הצטרפותו אליו. המקום בו עומד המחבר בחיבורו הנוכחי הוא הצומת, שבו נפגשות הדרכים אל היש ואל האין, אל המעשים ואל הידיעה כי "פשר המעשים" איננו אלא מוות וכליון. המדבר קורא אלינו בספרו "ממעמקים", De Profundis. כתוב בדרך הנפתולים, הסטיות והשיבות אל נקודת המוצא, האופיינית לכתיבתו של יותם ראובני, שתנועת המחול של הסיפור שלו היתה מתחילתה תנועת ה"רונדו": חיווי, סטייה ממנו וחזרה אליו. מהלך המעקפים הזה סוחף אל תוך הסיפור האישי העומד במרכז הספר חומרים מסאיים-הגותיים מלאי מתח שמוצא את פורקנו במשפטי סיכום אפיגראמאטיים מדהימים בחריפותם. בצורה זו נעשה סיפור חייו של ז'אן ריבן גם לסיפורה החברתי והתרבותי של ישראל כהוויית מהגרים בהתפתחותה הבלתי נמנעת מן האוטופיה של האבות המייסדים לדיסטופיה של בניהם ונכדיהם. אגב כך הוא נעשה לסיפור שזור מזמורי קינה לא רק על גיבורו אלא גם על גיבורים ישראליים אחרים, למן אריק שרון ועד לאריק איינשטיין.הקורא בספר ימצא את עצמו מלווה את המחבר במסע הירידה אל האַדֶס, מסע אישי-פרטי אך גם ישראלי מקביל למסעותיהם של גיבורי האפוס והמיתוס, אשר אינו מגיע למיצויו אלא באותה נקודה, שבה הטירוף והמוות נוגעים גם באפשרות של לידה מחדש.- נולד ב-1949 ביאשי, רומניה. בישראל מ-1964. למד בתיכון העירוני באשדוד. לאחר הצבא עבר לתל אביב, שם עבד כעורך בעיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". ספרו הראשון, "בעד ההזיה", שהופיע ב-1988, זכה להצלחה רבה אצל הביקורת ובקרב הקוראים. לאחר מכן פרסם רומנים, בהם "ימי דגון", "הרוצח השכיר של העם היהודי" וספרי שירים. לאחר תקופה ממושכת בתל אביב, עבר להתגורר באשדוד. "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" – שמו הקודם של יותם ראובני – היא ספרו העשרים.