שואה וגרפיטי בקרואטיה

קירותיה של קרואטיה - על כל חלקיה: הן עריה, הן עיירותיה, הן כפריה - מלאים בגרפיטי.גרפיטי של מחאה. גרפיטי של התרסה. גרפיטי של אכזבה. של מיאוס. של תקווה. של אהבה.בביקורי במדינה המיוחדת הזאת בחודש מאי של שנת 2023, מצאתי את עצמי מתאהב באמנות הגרפיטי אשר בה - ובאמני הגרפיטי העלומים, הכמעט-תמיד לא חתומים מבחירה, ועם זאת הכל כך נוכחים בגוף עבודתם: אמנים יצירתיים מאוד, זועמים, חכמים ומתוחכמים - ובחרתי באופן אינסטינקטיבי לתעד את עבודות האמנות הללו - לפני שהן נמחקות, מושחתות לעד על ידי אותו הממסד בדיוק אשר נגדו הן יוצאות.עשיתי זאת למען ההיסטוריה, למען האמנות ולמען אמנות התיעוד, וכדי להשאיר אותה כך כמה שיותר בחיים, למען הדורות הבאים - אם תרצו, למען יראו וייראו.ואם לא במרחב הציבורי - כי הרי הן יימחקו במוקדם או במאוחר - אזי בספר.כולי תקווה שמשהו מן הזעם של האמנים - אותם אמני רחוב קרואטיים מצטיינים, נשכניים, הכואבים את מצבם - שמשהו מן הכאב האמיתי שלהם ומהרצון העז שלהם לשנות משהו, להביע קול - לרוב מושתק ומובדל-מבודל מן החברה - באמצעות אמנות הגרפיטי הכה נערצת עליי, יזכה להכרה, או לכל הפחות לקיום ארוך יותר בזכות תיעודי.***39,000 יהודים חיו בקרואטיה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בכלל, והשואה בפרט.כמעט כולם (30,000 בקירוב) נרצחו על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם (בקרואטיה, משטר הבובות הפאשיסטי שהונהג על ידי משטר "האוסטאשה" - התנועה הלאומנית הקרואטית).בביקורי שם חיפשתי זיכרונות מהמקומות, מהריחות, מהטעמים, מהמסורת ומהפולקלור היהודיים שהיו.תרתי במרץ אחר הנכחה - ולו מסוימת - לקיומם ולהשפעתם על המדינה.לאכזבתי, מצאתי מעט מאוד "זיכרונות יהודיים". מעט מאוד הנכחה לקיומם של יהודי קרואטיה.ועדיין, בכל זאת, מצאתי לנכון לתעד את המעט - המשמעותי כל כך הזה.***כמו כן, מצאתי קורלציה מושלמת בין הזעם של אמני הגרפיטי הקרואטיים לבין זעמי שלי עצמי על מיעוט ההנכחה וההנצחה של שואת יהודי קרואטיה - והפרטיזנים היהודיים שלה - ועל כן, אני מוצא בכך שילוב אידיאלי לכרוך בספר צילומים אחד את השניים: והרי הן הגרפיטי הזועם והמאוכזב עד זרא מן המציאות של שנת 2023 בקרואטיה, הן תיעוד השואה הזעום, המעומעם כל כך, במדינה זו, נגעו ללבי - כל אחד באופן אחר, כמובן, ובעומקים שונים - ועוררו בי את הזעם הפרטיזני, המחתרתי, שלי עצמי, לתיעוד שני נושאים אלו.***השואה לעולם לא תישכח - ובכלל זה, כמובן, שואת יהודי קרואטיה.אף צבע על אף קיר לא ימחק אותה לעולם.מונומנט אחד של מזוודות דחוסות בתחנת רכבת זאגרבית איננו מספק אותי."לעזאזל! אני רוצה עוד!", זעמתי."לעצור את הכל!" רציתי לרסס על חזית קיר בניין העירייה של זאגרב, "יהודי קרואטיה ייזכרו לעד!".אבל לא היה בידי תרסיס צבע. לא ידעתי אפילו היכן קונים ספריי. אינני יודע לדבר קרואטית. ועל כן, נראיתי כעוד תימהוני זועם, חסר שפה - אולי בדיוק כמו אותם אמני גרפיטי מצוינים, אך בה-בעת, עלומי שם.כל שהיה בידי היה המצלמה שלי. אם תרצו, העיניים הדיגיטליות שלי. וכל מה שיכולתי לעשות כדי להביס את הזעם, לשככו, להמשיך קדימה והלאה היה: לצלם! לצלם! לצלם!לתעד את הרגע שלי עצמי בזמן.כיהודי. כאמן. כאיש-של-מילים - אם בספר, אם על קיר.לפני שגם אני איעלם.