חרא באושוויץ

אושוויץ...כל הזיכרונות מצטמצמים לזיכרון ההוא, המנוול מכולם:אז,ב-17 בנובמבר לשנת 1943 הארורה, המקוללת, ביום ההוא, שבו מרוב רעב (גוויעה איטית ומוחלטת של הגוף, כזו שלא ניתן להסבירה בשום אופן, בשום דרך שהיא, שלא הומצאו לה מילים...), ובכן, אכלתי את החרא של עצמי.פיסה קטנה, אומנם, חתיכה חומה־אדמדמה, גועל נפש בלתי ניתן לתיאור...ועדיין...הייתי רעב כל כך, אתם מבינים, רעב – שאי אפשר לתאר במילים.הטעם היה נורא, כמובן, (חרא הוא איננו מעדן)ועדיין – סיימתי את כל החתיכה – עד הסוף.*ביום הארור ההוא, המקולל, בקור־המוות הנצחי של אושוויץ, כשהעשן המסרטן מהקרמטוריומים, בהם גופות היהודים (נשים, גברים, וטף – ללא כל הבחנה: כולם שווים בעיני הגרמנים בעליבותם, כולם מקבלים את אותה מתנת פרידה מהעולם: קמצוץ דל שבדלים, קטלני להדהים, של ציקלון בי) הנשרפות בקצב רצחני, ממלא את הריאות כמו ניקוטין מהשטן, עם הידיעה הזו – המחולחלת כמו מי תהום עכורים שבעכורים, מורעלים ושכוחים מן העולם כולו, בלתי נחשבים בעליל, אבודים בתוך תופתו של לוציפר, בן זוגו של פאוסט הנורא, עד עמקי הנשמה – שבכל רגע זה יכול להיות אתה.