חשבנו שזה גן־עדן, כוסאמו

ספר השירים החדש והראשון של המשוררת הוא כמו משחק תפקידים שובב בין ישויות של מעלה לבין ישויות של מטה, בין האדם לאלוהיו, לאלוהים כלשהו. קולה של המשוררת רודף אחריה ודורש ממנה להיוולד מחדש מתוך חווית המוות, לשוב אל חוף מבטחים של רגש, לבקר בתהום ולחזור. שירתה של חגית מסיקה מביאה ניחוחות שלא מכאן, כמו השפעות של פולק־רוק אמריקאי ורוק פסיכדלי, אולם אלה מגיעים תחת יופייה של העברית ומושגי יסוד ישראלים מציאותיים.