חיוך מספר 8

בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים,שָׂמחַתְִּי שֶׁהסַּבֵלֶ שֶׁלּךְָ נגִמְרַ .לֹא הֵבַנְתִּי שֶׁהֶחְלַפְנוּסֵבלֶ בּסְֵבלֶ —שִׂמְחַת הַשִּׁחְרוּר שֶׁלָּךְהָפְכָה לִכְאֵב חַד בֶּחָזֶה שֶׁלִּי.אֵיךְ אֲנִי חַיָּהכְּאִלּוּ אַתְּ לֹא מֵתָה. הוא יומן פרידה. בעברית צלולה, דחופה ואינטימית, פורשת בפנינו בלה אלכסנדרוב שני סיפורי מסע — הראשון מציג ילדות והתבגרות בצל הגירה והשני הוא מסע הפרידה מהאם הגדולה.מבטה החד והרך של הבת על מכניקת היום יום — ימים ארוכים של דאגה במסדרונות בית החולים; לילות של שינה טרופה על מיטות מתקפלות — מקנה לפרידה מן האם מעמד מיתי, ותוך כך מאחה את השברים של סיפור חייהן.המבט ההולך ומתרחק של האם הופך, באמצעות מעשה השיר, לממשות בעיניה של הבת ובעינינו. כשהגוף מתפרק, האם מתפשטת מן הקונקרטי, הופכת מגוף ראשון יחיד לכל אימהות העולם.ענת לויןבלה אלכסנדרוב. ילידת ריגה, 1984. בוגרת בית הספר מנדל למנהיגות חינוכית ופעילה חברתית בתחומים של צמצום פערים בין המרכז לפריפריה וקידום ערים שטוב לחיות בהן. חיוך מספר 8 הוא ספר שיריה הראשון.