לא נולדנו להיות הדימויים היפים של עצמנו : שירים

אֲנִי קוֹרֵאת שִׁירָה- שִּׁירָהההה שִּׁירָהההה הָאֹכֶל מוּכָן? חִפַּשְׂתְּ אוֹתִי? קָרָאת לִי מִלְּמַעְלָה? וּבַבַּיִת לְיָד הַסָּלָט וְהַלֶּחֶם הָרַךְ מְגַלָּה לָהּ שֶׁכָּל מִלָּה שֶׁלָּהּ מְרִימָה אוֹתִי עַל הָרַגְלַיִם מְרִימָה אוֹתִי עַל הַיָּדַיִם מְנַעְנַעַת אוֹתִי בַּעֲדִינוּת לוֹחֶשֶׁת שְ.. שְׁ.. הַכֹּל בְּסֵדֶר שִׁירָה כָּאן שיריה של עדי פלד-שריג הם ללא ספק הרגעה- מילדות צורבת נחרטת בזיכרון, מאמהות כואבת נצרבת בגוף ועד לכמיהה להיות שוב ילדה, לגדל את עצמה, להפוך מילדה פרומה לילדה ארוגה היטב, בכוחות ידיה שלה ובבית המלאכה-משפחה שבנתה לה. השירה כאן והיא התרופה לזאב האורב בפתח הבית בו גדלה, או שמא הוא-היא הבית עצמו, בלועו הפתוח לרווחה. שיריה של פלד-שריג נוכחים, מזמינים את הקוראות והקוראים למסע התבגרות-התבדות משותף, חד, אמיץ, בעל אמירה נוקבת על העולם ובישירות המצליחה להיות חותכת בבשר ובה בעת פיוטית, רכה, עגולה ומלטפת, שירה שבכוחה גם לפצוע, גם לרפא. עדי פלד-שריג, חיה בקיבוץ חולדה, נשואה ואם לשני בנים ובת. מחברת ספר הילדים "עֲנָנִים בְּאֹפֶק". שיריה פורסמו בבמות רבות. "לא נולדנו להיות הדימויים היפים של עצמנו" הוא ספר שיריה הראשון. -- מהכריכה האחורית.