בעקבות הזמן האבוד : [4] בצל עלמות מלבלבות

שנתיים לאחר פרשת אהבתו לז'ילברט יוצא המספר עם סבתו לעיר הקיט בַּלבֶּק השוכנת לחוף נורמנדי. "שמות מקומות: המקום", הכרך הרביעי בעברית של 'בעקבות הזמן האבוד', הוא יציאה מן החלום הצפוּן בשמו של מקום אל המקום עצמו. יציאה עצובה, שכן השם הוא אחד ויחיד, וככזה הוא בלתי מושג. כך, המספר מגיע אל הכנסייה שבדמיונותיו ראה אותה ניצבת בקצה צוק נוכח האוקיינוס, והנה היא עומדת מפויחת בלב עיר, בצומת רכבות, מול קפה "ביליארד". הוא קושר ידידות עם המרקיז דה סן-לו, אינטלקטואל בעל יופי חריג, השבוי בקשרי אהבה הרסניים לשחקנית ראשל – המכסים על נטייה הומוסקסואלית, שתתברר בהמשך הרומאן. בלוך, חברו היהודי של המספר, שהופיע כבר בכרך הראשון, מבלה אף הוא את הקיץ בבלבק. עוד מתוודע המספר-הנער לצייר אלסטיר, שימי גדולתו כבר מאחוריו. אלסטיר מלמד אותו שני דברים, או ליתר דיוק, הכל: מהי מציאות ומהי אמנות. אם אלוהים ברא את הדברים בנקיבת שמם, הרי שהאמן בורא אותם מחדש במחיקת שמם הקודם ובנתינת שם חדש. יום אחד מופיעה על החוף סיעת הנערות כסיעת ציפורים. אלו אינן נערות יחידות אלא קבוצה בלתי מתבחנת, כמושבת אלמוגים שבה אין עדיין קיום לפרט כשלעצמו. מרסל נפעם, הוא מתאהב בכולן: "אהבתי את כולן כי לא אהבתי אף אחת", ועובר מאחת לאחרת בדמיונותיו ובתוכניותיו (מי שלא מאמין שפרוסט הוא סופר קומי ומשעשע, יקרא-נא את החלק הנרחב הזה של הספר). וכאן, בבלבק, מתחולל המפגש שיכריע את מהלך חייו של המספר – המפגש עם אלברטין; רגע שבו הגיונה האכזרי של המטמורפוזה מתמצה אל היפוכו: "לאהוב פירושו להבחין, לבודד". הספר יצא לאור בצרפת לאחר מלחמת-העולם הראשונה, וזכה בפרס גונקור (1919).