בציפורני מפלצות אדם

כאילו לא עברו כמעט 90 שנים… הנה אנשים שמחפשים עתיד טוב יותר… נשים… שמתפתות בעקבות הבטחות שווא ומוצאות עצמן נחטפות על-ידי רשת סחר בנשים. חוברת ב' של ספריית הבלש כבר אינה מציעה עלילה תמימה שמטילה את האשמה על גורם שמימי חיצוני, אלא מציגה חקירה מורכבת ונפתלת של דרכי הטבע האנושי, עם שלל דמויות וטיפוסים. אולי אין כאן פתרון מקורי של החידה הבלשית כמו בחוברת הראשונה, וכל המהלכים הבלשיים מוכרים לנו משלל סיפורים מפורסמים אחרים בספרות העולמית בז'אנר, אולם העושר והמורכבות של המהלכים ועיצוב הדמויות מרשים למדי ובמיוחד בהתחשב בכך שזו החוברת הבלשית השנייה שהופיעה בשפה עברית. כן, היו פה חיים בפלשתינה הקטנה וגם עברית מספיק עשירה כדי לתאר אותם, אפילו אם בספר נדרש תדהר לדבר גם ערבית ואפילו אידיש (בתעתיק לעברית!). אז מה היה לנו: קריאה טלפונית (!) של אישה לעזרה, איכון הטלפון בעזרת חברת הטלפונים ואז מגיעים למקום נטוש, ששכבות האבק שבו לא מותירות מקום לספק: מכאן לא בוצעה שום שיחה וכאן לא היו אנשים זה זמן רב. אבל הנה תדהר מאתר התחברות פירטית לקו הטלפון… אתם זוכרים שהשנה היא 1931… מספרי הטלפון הם בני 3 ספרות בלבד (!)… וראו אלו הרפתקאות. כן, אנחנו בימינו לא המצאנו דבר… ומה עוד יש כאן… שכירת חדרים בבית מלון על-ידי שני תימהונים שמוותרים על חדרים טובים למען חדרים שצופים למקום מסוים מאוד, התחפשות והתחזות של חברינו הבלשים (בטח המחבר קרא הרבה שרלוק הולמס), פצצה מתקתקת שמנוטרלת ממש בשניות האחרונות… שלל טיפוסים עבריינים מפחידים וחלקלקים… נסיעה לקהיר, כלומר לחוץ לארץ, להציל את הבנות הנחטפות… וגם בכל זאת, זו ספרות עברית – סופו של הסיפור מסתיים בנסיעה כמו ברנרית ברכבת עם מוסר ההשכל קיומי-ציוני ששם המחבר בפי איכר זקן. (ואם תהיתם: חנה ארמון, חברתה של הגיבורה שהמליצה לה על שירותיו של תדהר, היא גיבורת חוברת א' בספרית הבלש).