אין מה לראות פה

שתים עשרה שנה חלפו מאז התראו ליליאן ומדיסון בפעם האחרונה, מאז חלקו חדר בפנימייה יוקרתית לנערות. כעת אחת מנהלת קריירה פוליטית מאחוזתה העצומה, והאחרת קופאית משועממת בסופרמרקט "הראשון בחסכון". במכתב מסתורי מדיסון קוראת לחברתה לבקר אותה בטנסי. הנערה היפה להכאיב שהייתה מתגנבת לחדרה של ליליאן בלילות זקוקה לעזרתה, וליליאן – הצינית המושבעת – מתרככת ונענית מיד. על ספה קטיפתית כענן, לצד קנקן תה קר צונן, מדיסון יפהפייה עוד יותר. היא ממתינה שהמשרתים ישאירו אותן לבדן ומגלה לה את הסוד הבוער: שני התאומים מנישואיו הקודמים של בעלה עוברים לגור איתם, והם זקוקים לאומנת. זהו? זה האיום הנורא? ליליאן חושבת בהקלה, היא ממהרת להרגיע את חברתה כשזו עוצרת בעדה לומר דבר נוסף. "יש עוד עניין", מדיסון לוחשת, "הם יכולים – לעיתים נדירות כמובן – להתחמם קצת יותר מדי..."בשנינות ובהומור מלא לב, רוקח סיפור מפגש מצחיק ומופלא, מפתיע לכל אורכו, ובה בעת מוּכר עד כאב. בכתיבה פשוטה וחסרת מאמץ הוא מצליח לשכנע אותנו כי הכול אפשרי, כי קשר אנושי הוא המצרך היקר בעולם וכי בכולנו בוערת אש תמה שמסרבת לכבות.