האדם והקונכייה

"את הקונכייה הזאת הרמתי מן החול שעל שפת הים. היא משכה את ליבי מכיוון שלא הייתה דבר חסר צורה, אלא חפץ שכל חלקיו וכל מאפייניו יוצרים רושם של תלות הדדית, של רצף והרמוניה – עד כדי כך שאני יכול, במבט אחד ויחיד, לתפוש ולחזות את כל ההיבטים הללו. החלקים והמאפיינים האלה מציגים אחדות השונה מזו של הלכידות והקשיחות של חומריהם. אם אשווה את הקונכייה לחלוק אבן, אבחין כי הקונכייה מתאפיינת בזהות משלה, הנעדרת מן האבן. אם ארסק אותם, אבחין כי רסיסי הקונכייה אינם קונכיות, אך רסיסי האבן הם אבנים קטנות, כפי שהאבן עצמה הייתה ללא ספק רסיס של אבן גדולה יותר. אפילו אז, רסיסים מסוימים מהקונכייה יזכירו את הרסיסים שהיו מחוברים להם; הם יפעילו את כוח הדמיון שלי בדרך מסוימת ויגרו אותי לחשוב הלאה הלאה, כאילו היו מבקשים להיות חלק מיחידה שלמה." [פול ואלרי, מתוך הספר] "האדם והקונכייה" הוא אחד הטקסטים החמקמקים ביותר בספרות המאה העשרים. מסה קצרה זו נכתבה על ידי פול ואלרי בשנות השלושים, לאחר שכבר עבר כברת דרך ארוכה כמשורר וכמחבר. כמו רוב עבודות הפרוזה של ואלרי, גם "האדם והקונכייה" הוא חיבור עשיר הכולל אילוזיות ספרותיות, מדעיות, היסטוריות, ואחרות, המדגימות את הידע האנציקלופדי והרחב שאסף ואלרי כאוטודידקט שקדן. הטקסט עובר בצורה חופשית בין תיאורים בהירים ומדעיים, הרהורים פרטיים והתפייטות סימבוליסטית. [...]למרות אופייה המינימליסטי, המסה הזאת נחשבת לפיסת הפרוזה המורכבת ביותר שכתב ואלרי. [מתוך אחרית הדבר של המתרגם דניאל רוזנברג] -- מהכריכה האחורית.