צל ריקוד אחרון

שיריה של חני אבנית וקטעי הפרוזה שלה בספר ושל אחרים בספר 'צל ריקוד אחרון' שוזרים התמודדות של המטפלים בבני משפחתם הלוקים בדמנציה, ונותנים ביטוי לתקופה מתמשכת ומיוסרת, שמַרְאָה כי המחלה האיומה הולכת ומחריפה ומדרדרת את מוחו של מי, שפעם היה אדם פעיל ועתה הוא שקוע בתהום השכחה והאבדון. מבעד לטקסטים נחשף הקורא לחוויה ויזואלית עזה, כאילו הוא עצמו נוכח ואט אט נמוג ונבלע בעולמו האטום של החולה הדמנטי. יהיו הדברים האלה מצבת זיכרון רגישה וכואבת עבור המטוּפלים, שכבר אינם עוד כפי שהיו, כמו גם ביטוי להתמודדות הקשה מנשוא של המטפלים בחולים במסירות ובחמלה. הספר מהווה מסמך עדות נוגע ללב ונושא בין דפיו עצב עמוק וביטוי להתמודדות הבלתי אפשרית כמעט עם הריק, ודאות ההִשתנות שאין לעצור אותה, ואובדן צלם של אדם, שאבד הקשר עמו. 'צל ריקוד אחרון' נותן ביטוי לצער ולפגיעה המכאיבה, שמתעצמת מדי יום ומדי שעה, אצל המטפלים ביקיריהם הדמנטיים, תוך מאבק הרואי המאפשר את המשך קיומם. עם זאת נולדת אהבה אחרת, מכילה, ונרקמת מטמורפוזה של תרגום האהבה (באופן חד צדדי) לעשייה טיפולית יומיומית. ההתמודדות עם תסמיני החולי וההשתנות, שמאפשרת היזכרות בקשרי עבר חמימים, קרובים ועשירי רגש למי שזכרונו אבד לו. חני אבנית, ילידת רחובות, מתגוררת בראשון לציון. שנים רבות עוסקת בפיזיותרפיה. 'צל ריקוד אחרון' הוא ספרה החמישי. קדמו לו 'קונכית' (1974), 'ריחוף בכחול' (1990), 'פעם הייתה תכלת' (1994) ו'בראשית היה געגוע' (2012).