עכשיו זה פשוט

הכותרת היא הזמנה למרחב אינטימי, כמעט סודי, שבו המילים הן גשר ישיר בין המשוררת לבינינו. בו בזמן זוהי גם הצהרה פואטית: הנחת הדברים בפשטות ובגובה העיניים באה לקיים דיאלוג קרוב – לא רק בין המשוררת לקוראיה, אלא גם בין הקורא לבין עצמו. בספרה החדש ממשיכה מהלך של עמידה עיקשת מול מה שהעולם מבקש להשתיק ולהעלים: כאב אישי, אלימות מגדרית, אימת קיום, דיכוי ועוול פוליטי. "עוֹרְבִים אוֹכְלִים פְּגָרִים; / אֲנִי עֲדַיִן חַיָּה / אֲבָל בְּשָׂרִי סוֹמֵר", היא כותבת, ולכל אורך הספר עדות־הנפש הזאת לא מרפה מאמת השיר – אותה אמת, שבוקעת ממרווח החוויה שבין בדידות לקִרבה ובין כאב לפיכחון; אמת שמאירה ומערערת, וחושפת את ההוויה – המושתקת לא פעם – של הגוף והזיכרון. שיריה, ההולכים ושבים בין האישי לבין שברי המציאות החברתית, נשמעים לא פעם כמו עדות שקטה, דחופה, שבאותה נשימה גם מנכיחה את הכאב וגם מנחמת. זוהי שירה חכמה, בשלה, ששבה ונוגעת במקומות שבהם הגוף, האהבה והחברה מצטלבים ומתנגשים; שירה ישירה, שלעיתים מצמררת בפשטותה, אך לעולם אינה צינית: כוחה בחמלתה.  מדבר אל הקורא בנוכחות שירית בוטחת, בקלילות טבעית. זהו ספר שבו קולה של המשוררת מהדהד זמן רב אחרי הקריאה, ומותיר אותנו מהורהרים, נרגשים – ולפעמים גם חבולים; ספר שמזכיר מה שירה יכולה עדיין לעשות.