חשבתי על זה הרבה

שירה עומדת על גג העולם: חייה לא יכולים להיות טובים יותר. היא גרה בעיירה קטנה בבלגיה ועובדת על הדוקטורט שלה במתמטיקה. אבל כמו שקורה בחיים לעתים קרובות, האושר מופר בן רגע. שיחת טלפון מהארץ מנפצת את התמונה השלווה. אמה של שירה מודיעה לה שאביה ואחיה נפצעו בפיגוע חבלני. מאותו רגע, כמעט כמו נגזר עליהם לשמש גרסה מודרנית לסיפור איוב, הצרות נוחתות על בני משפחתה בזו אחר זו, ושירה נדרשת לבחור בין המשך הקריירה לבין התכנסות ואיחוי השברים המשפחתיים. לפעמים דווקא בשעת מצוקה ומשבר ניתנת לאדם הזדמנות להעריך מחדש את חייו, את רצונותיו ואת המשך דרכו. שירה, שמעולם לא הצטיינה בקבלת החלטות, לומדת להתמודד עם יכולת הבחירה שניתנה לה. היא מגלה כי הרסיסים שפעם היו חייה, אינם אלא עורה הישן, שממנו היא לומדת להיפרד כדי לפנות מקום לחדש, חזק ממנו. דווקא בעזרת אחיה איתי, שנשאר פגוע ראש, מפתחת שירה את היכולת יוצאת הדופן לראות את המציאות, המרה לעתים, דרך פריזמה של השלמה, התגברות, ואפילו של שמחת חיים. ספרה השני של מתבונן בכישרון רב בהתמודדות עם אובדן, מחלה ושברון לב, אולם ייחודו דווקא במורכבותו ובהיפוך הסדרים שבו: השבר עשוי להיות ראשיתו של איחוי, הפרידה לעתים היא האפשרות היחידה למפגש, הפגיעוּת היא הזדמנות להיווכח בכוח. באופטימיות, בשנינות ובסגנון מהודק וקולח, שולחת וישנה את גיבוריה למסע חוצה יבשות בין תלישות לשייכות, בין נאמנות לבגידה, ובין מחלה להחלמה. ספרה הראשון ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים (2007).