יהיר בחליפה

ספר חדש של מחברות רב המכר של הניו יורק טיימס, "ממזר שחצן" זה התחיל כמו כל בוקר ברכבת. עד שנהייתי מהופנטת מהבחור שישב בצד השני של המעבר. הוא נבח על מישהו בטלפון שלו כאילו הוא שולט בעולם. מי היהיר בחליפה הזה חשב שהוא ... אלוהים? למעשה, הוא נראה כמו אלוהים. בערך. כשהרכבת הגיעה לתחנה שלו, הוא קם בפתאומיות ויצא. כל כך בפתאומיות, שהטלפון נפל לו בדרך החוצה. ייתכן שהרמתי אותו. ייתכן שעברתי על כל התמונות שלו והתקשרתי לחלק מהמספרים. ייתכן שהחזקתי בטלפון של איש המסתורין במשך ימים - עד שלבסוף אזרתי אומץ להחזיר לו אותו. כאשר גררתי את התחת לצד השני של העיר, למשרד המפואר שלו, הוא סירב לראות אותי. אז השארתי את הטלפון על שולחן ריק מחוץ למשרדו של האידיוט היהיר.  אבל ייתכן שקודם גם השארתי תמונה נועזת שלי בטלפון. לא ציפיתי שהוא יחזיר לי סמס. לא ציפיתי שחילופי הסמסים שלנו יהיו כאלה לוהטים. לא ציפיתי שאתאהב בו עוד לפני שנפגשנו. שנינו כל כך שונים. אבל... אתם יודעים מה אומרים על ניגודים. כשסוף סוף נפגשנו פנים אל פנים, גילינו שלפעמים ניגודים הם יותר מאשר מושכים זה את זה. הם מכלים זה את זה. שום דבר לא היה יכול להכין אותי למסע שאליו הוא לקח אותי. ואני בהחלט לא הייתי מוכנה להגיע לאן שהגעתי כשהמסע הסתיים. כל דבר טוב חייב להיגמר, לא? אלא שאני לא ציפיתי לסיום שלנו.