שפגאט

, ספר שיריה הראשון של , הוא ספר מרגש ורחב יריעה, החובק את חייה וחוויותיה של המשוררת לאורך עשרות שנים.ראשיתו, בהווה כאוב ועתיר אתגרים. "מַשֶּׁהוּ חָשׁוּב הָלַךְ לִי לְאִבּוּד / וְלֹא הוֹעִילוּ כָּל הַחִפּוּשִׂים" היא כותבת בשיר הפתיחה ("משהו חשוב"). מהו הדבר שהלך לאיבוד? בראש וראשונה החיים המשותפים ומלאי האופטימיות עם בן זוג אהוב ובריא, והעולם שהתהפך "עַכְשָׁו כְּשֶׁהַפְּסַנְתֵּר נָפַל לִי עַל הָרֹאשׁ", כהגדרתה המפתיעה והמדויקת ("עכשיו כשהפסנתר"). אך הדבר שהלך לאיבוד אינו מסתכם בזה – זהו עולם של הרמוניה, של עלומים, של און, המתבטא בספר במקבץ רב עוצמה משירים ותיקים יותר שנכתבו בעשורים קודמים. הזמן והשנים שחלפו המירו את הקיום הזה בקיום שונה: קשה ומאתגר לאין שיעור, אך מבחינות רבות גם עמוק ושלם יותר.כוחה של המשוררת אל מול כל זה נעוץ באופטימיות כובשת העוברת כחוט שני ביצירתה. "'אַתְּ לֹא נִשְׁמַעַת כְּמוֹ אָדָם מְיֻסָּר', אָמַר לִ אִישׁ מִלִּים מְנֻסֶּה", היא כותבת בשירה "נחום תקום", ובשם אותו "איש מילים" היא מנסחת את תחושתם של הקוראים בספרה. היא משוררת נוסקת, משוררות דואה, שאינה מניחה לשום דבר להסיט אותה  מדרכה. כלשונה המפוכחת, מלאת התובנה העצמית, "מָה שֶׁמַּחֲזִיק אוֹתִי לְמַעְלָה זוֹ הַמְּהִירוּת" ("מה שמחזיק אותי למעלה")מחציתו השנייה של הספר מוקדשת לשירי סיפור ופזמונים. הולכת בדרכם של כמה מגדולי השירה העברית – מביאליק ועד אלתרמן ולאה גולדברג – שערכו ביצירתם חלוקה ברורה בין שירה לירית המיועדת בעיקרה לקריאה לבין שירי זמר ופזמונים, המיועדים ללחן. היא פזמונאית ומספרת סיפורים מחוננת ורבת מעוף ,שפזמוניה המוזיקליים להפליא כמו מתנגנים מאליהם על הדף.