משפטו של סוקרטס

"כל הממשלות משקרות!" – זוהי המורשת המפוארת שהשאיר גדול העיתונאים החוקרים לממשיכי דרכו. האומנם גם בכל מה שסיפרו לנו על כדאי לנו לחשוד? –I. F. Stone, "אִיזִי", היה אולי העיתונאי הנערץ ביותר באמריקה של סוף המאה העשרים. וגם המנודה, השנוא, ולבסוף האגדי. לאחר עשרות שנים של גילויים, ויכוחים ופריצות דרך, כשהוא "כבן 70 שנה", התחיל ללמוד יוונית, ואז יצא בהכרזה – כדרכו – מתגרָה. ולאחר כמה שנות לימוד עצמי של הספרות הקלסית, הוא התוצאה. איך יכול עיתונאי למצוא משהו חדש ולדווח עליו, בקשר למשפט שהתרחש לפני כל כך הרבה שנים? אתה בודק את כל החומרים בעצמך. אתה חוזר אל הטקסטים בשפת המקור, כדי שתוכל להעריך כל דקוּת. אתה מחפש כל סתירה פנימית והשמטה מסקרנת. זה ממש לא שונה מן החפירה שצריך לעשות כדי לחפש את האמת במסמכים של הפנטגון או של משרד החוץ. וכך הייתה הצגת הנושא בפתיחת הספר: ככל שהתאהבתי יותר ביוונים, כך הפך המחזה של סוקרטס מול שופטיו למייסר יותר... זה היה כתם שחור על אתונה ועל החופש שהיא ייצגה. איך יכול היה משפטו של סוקרטס לקרות בחברה כה חופשית? איך הייתה אתונה יכולה להיות כה לא אמיתית עם עצמה?... לא יכולתי להגן על גזר הדין כשהתחלתי במסע שלי, ואני לא יכול להגן עליו עכשיו. אבל רציתי לגלות מה אפלטון מספר לנו, כדי לתת את הצד האתונאי של הסיפור, להקטין את פשעה של העיר, וכך להקהות קצת את הקלון שדבק בדמוקרטיה ובאתונה בעקבות המשפט. "כשאיש אחד שהוא אגדה כותב על איש אחר שהוא אגדה, התוצאה חייבת להביא לידי פיצוץ. אתם יכולים לקרוא את ספרו של סטון כהתקפה חסרת-המעצורים ביותר על סוקרטס מאז שהוא הובא למשפט ונמצא אשם, בשנת 399 לפני הספירה... אבל תהיה זאת טעות חמורה." "התשוקה של סטון בכל מה שנוגע לעולם היווני ממש מידבקת. יש כאן כל כך הרבה חומר שגם הקוראים הלא-מומחים יתענגו עליו."