אהרן ברק ומנעמי שלטון החוק

השופט פרופ' אהרן ברק הצטייר בעיניי ככליל השלמות. מבחינה משפטית כמובן, וגם מבחינה אישית ואנושית.כמו הוריי המנוחים, ניצולי השואה, אהרן ברק יבדל"א גם הוא ניצול השואה, ומבחינה זו ידעתי להעריך, ואף לחוש, את הדם הזורם בעורקיו. אפילו מבטאו הלא ממש צברי שבה את לבי.זכור לי היטב מפגש העיניים בבית המשפט העליון שהיה עדיין במגרש הרוסים. פשטות ללא גינונים, עיניים מחייכות ודובון כחול ביום חורף קר. אבל היה ברור לי שאני מתבונן ביורש העצר. שיטת הסניוריטי, אתם יודעים...ספר זה איננו ספר משפטי במובן המקובל, ואין הוא מתיימר להתפלמס עם האוקיינוס העמוק של תורתו והגותו המשפטית של אהרן ברק. זה ספר על עובדות. אכן, תיאוריה משפטית צרופה יכולה לרחף בחלל האוויר ללא קשר או מחוייבות לעובדות. אבל בחיי המעשה, העובדות הן התשתית של ההכרעה השיפוטית. אומר אהרן ברק באחד מפסקי הדין שלו: "אין בונים חברה ומשטר על אדני שקר". ואולם, אהרן ברק – כך מגלה הספר – מתקשה לחיות עם העובדות בשלום.אהרן ברק - יותר מכל שופט אחר – הרביץ בנו את תורת איסור ניגוד האינטרסים, אך כשיורדים אל קרקע העובדות מתברר שוב ושוב שהוא מתקשה להרחיק ידיו מהאיסור החמור הזה שהוא עצמו קבע. בסיום דברים שנשא בטקס לרגל פרישתו מבית המשפט העליון אמר אהרן ברק: "כאשר עסקתי בשיפוט חשתי תמיד כי כשאני יושב לדין אני גם עומד לדין. את הישיבה לדין סיימתי היום. את העמידה לדין - לא סיימתי. לא יהיה זה דין רוחות השעה החולפות; לא יהיה זה דין העיתונות; יהא זה דין ההיסטוריה"  ספר זה איננו מתיימר להיות - אפילו לא שורה אחת – של הדבר החמקמק הקרוי "דין ההיסטוריה".  וגם לא דין העיתונות או רוחות שעה חולפות. זהו ספר על אהבה נכזבת.