מקרצפים את רחוב האהבה

"הַהֲבָרוֹת הַמִּתְבַּהֲרוֹת, מְחוֹלְלוֹת בְּחֵן וּבְהָדָר, בְּצוּרָה וּבִתְנוּעָה... יְפִי הָעוֹלָם בָּא לִידֵי בִּטּוּי בִּצְלִילֵי הַשִּׁירָה, גַּם לְלֹא מְצַלְצְלִים".יופיו של העולם ניבט משיריו של המשורר בספר שירה נדיר זה, לצד הכאב העולה מן השירים. שירתו מביאה עימה משב רוח חדשני בשירה הישראלית. שירתו המפורזת "מנשיבה" מחשבות, הרהורים, תחושות ורגשות. מעצם היותה פרוזה־לירית חלק מן השירים מנוקדים וחלקם נותרו במערומיהם, כיאה לשירה שכזו."תָּמִיד רָצִיתִי לִהְיוֹת אֶגְרוֹל נְבָטִים, אוֹ עוֹף בַּטַרְיָאקִי". בַּכֹּל הִצְלַחְתְּ! הִנֵּה עַכְשָׁו עַל הַצַּלַּחַת. "עִם יַיִן לוֹהֵט 1/2 יָבֵשׁ מִתְלַהֶטֶת. לְאוֹר נֵרוֹת לַכֹּל מֻקְפָּץ מִתְפַּשֶּׁטֶת".ההומור השנון השגור בשיריו מעלה חיוך לרגע ומותיר בנו הקוראות והקוראים הדהוד של מחשבה. שבב של חדות מחשבה אותנטית נוגע בליבנו פנימה, אך כנות נדירה היא לא אחת ביקורת עצמית הנשטחת ללא רחמים.המשורר מידיין עם מאהבת עלומה, מתערסל עם המילה הכתובה. מתכתב עם הפילוסופיה העתיקה, ומקרצף... את רחובות האהבה שטרם מומשה, ולצידו המוזה הנאמנה שהוא אלופה. העלילה שזורה בתובנות על אודות שליחות ההוראה ורצופה במובאות מפי מורהו הוגה הדעות.יש שהמשורר מפנה דברים ישירים אלינו. הוא כותב בכוונת־מכוון בשיבושי לשון חדי־חשיבה, מתוחכמים, ומעוררי עניין: "קוֹרֵא יֻקְרָה, מְאַיֶּנֶת עֲנֻגָּה. מְעַט מֵבִיךְ לְהִתָּקֵל כָּךְ בְּאֶמְצַע סוֹף הָעֲלִילָה. בְּמִפְגָּשׁ לַפַּנְתֵּאוֹן, הַשּׁוֹמֵעַ אֶת הַשֶּׁמַע וְעוֹשֶׂה אֶת הַנִּשְׁמָע. חָשׁ שֶׁלְּאוֹר שְׁתִיקָתֵךְ, הַקֶּשֶׁר שֶׁלָּנוּ כְּבָר לֹא יִהְיֶה כְּשֶׁהָיָה. אַתָּה הַהֶבְדֵּל בֵּין הַמַּהוּת לְרוּחַ הַשְּׁטוּת. נְדַלֵּג יַחְדָּיו עַל הָרֶגַע הַשּׁוֹמֵם. גַּם שְׁתִיקָתִי שָׁוָה פְּרוּטָה".המשורר נוגע במהות כתיבתו וביחסי הגומלין שלו עם קהל נעלם: "מַרְגִּישׁ שֶׁלֹּא כָּתַבְתִּי לְךָ דַּי. שֶׁלֹּא הִשְׂכַּלְתִּי לִיצֹר לָנוּ תִּקּוּן בַּחֲוָיָה. הִנְנִי רַק הַקּוֹרֵא הָרִאשׁוֹן שֶׁל כְּתָבַי הַמְּיֻבָּאִים, הַנִּכְתָּבִים בִּי וּבָאִים. מִמֶּנִּי הֲגִיגַי מְיֻצָּאִים אֶל הֶגְיוֹנוֹתַיִךְ בְּאַרְגָּזִים". הוא ספרו השני של . קדם לו הספר . המשורר הוא מורה אומן, כזה הרואה באומנותו שליחות ומפליא להביעה בספר אהבתו.