שערי אהבה

במשך שנים ריתק אליו צבי אביאל את מאזיני "ציפורי לילה״ בגלי צה"ל. מעטים ידעו, שנופי הקדומים של דרום אמריקה, אותם כה היטיב לשזור בסיפוריו ובשיריו, בעבעו ועלו ממעמקי תודעתו, ללא תיווך האור. הוא אכן עמד ממש שם, על פסגות האנדים, מצביע בידו על הרכסים האפלים, מסביר בלהט איך נעזבו באמצע בריאתם, פורשים בפני הקונדור ממלכה פרועה, בלתי מרוסנת. צבי אביאל היה איש רנסאנס, פילוסוף, משורר. הוא יצר דברים והחריבם באיבחה, תמיד ספקן, מתוחכם וחד כתער, תמים כילד, רומנטיקן ללא תקנה — איש של ניגודים שהתקיימו בכפיפה אחת תחת קסם בלתי נדלה. מיטיב לראות את העולם מכולנו, בולע אותו בתשוקה של נער פרא, חוצה את הקצוות על מנת לשוב ולמצוא את נפשו בעיניה של דליה, אהובתו היחידה.  ששה ספרי שירה פרסם צבי אביאל בחייו. שירים טעונים, קצרים עד כאב, משוועים לעוד. הספר החותם את האנתולוגיה הוא אסופה של שירים שלא ראו אור, מהם שנכתבו בימיו האחרונים. זהו השער השביעי — הפותח את מסעו האחרון.  "צבי הוא אמן. אמן הניסוח. גאון המשפט המתומצת, הקצר ביותר והמלא ביותר. בעל כוח נדיר; אילו חי בתקופת המלכים אני יודע שהיה נביא. חכמתו טובה מפנינים ועמוקה כדברי אלוהים חיים, משכמו ומעלה, מעל כולנו ומעל הבטן שלו עצמו. אם היה העולם מתנהל בקודים של שכר ועונש, השכר שלו, של הלמד-ווניק הזה, היה פורץ גבולות; תור ארוך היה מזדנב, של כל החייבים לו תודה על ידו המרפאה ולבו הרחב. שערים סגורים נפערו מכוח האמונה שלו, האמונה התמימה, שהחיים יפים. זה היה המוטו שלו: ׳החיים יפים, נחיה אותם במלואם׳ — טעם טהור להמשך החיים. ידיד נפש אמיתי, אח-לב, בן-סוד, ילד-ברית. החבר היחיד שלי! אוהב ומתמכר לשירתך!״ עודד תאומי  ״אנו קוראים את שיריו הנפלאים של צבי אביאל בנשימה עצורה, משתאים כיצד כל שיר מיטיב לתאר, במספר מילים, את מה שמיטב הסופרים והמשוררים מנסים לעשות במאות עמודים. אפשר להשוות את שיריו, אם בכלל, לשירי ז׳ק פרוור ופול ז׳רלדיה — שירים ישירים, קליטים, רבים מהם הולחנו, הודות למלודיה המתנגנת הטבועה בהם. צבי אביאל אינו מהסס לגעת בתחומים שמשוררים אחרים פוסחים עליהם. אני מעריץ את את הפתיחות, את האומץ וההעזה, את הידע הבלתי נדלה המסתתר מעבר לפשטות ומעל לכל את רוחו הצעירה של אביאל השורה על כל שיריו.״ ד״ר יעקב קורי "כמה פשוטים, יפים ומדויקים שירי האהבה הנפלאים האלה. הקצב הפועם של הנשמה. צבי אביאל. אפס זיופים. מרטיט את הלב.״ אורית גניזי