אמסטל

בסיפור "אמסטֶל" שעל שמו נקרא כל קובץ הסיפורים, מסופר על אֵם המסוגלת לדבר על חייה רק בשיכרונה. מבין אדי האלכוהול לומדים האם ובנה הבוגר עד כמה הם זרים זה לזה, עד כמה גבוה מחיר ההסתרה וכי האהבה אינה ברורה מאליה. כמו המילים שהאם מפגיעה בבנה בשיכרונה ומאבדת עליהן את שליטתה, כך גם דמויות אחרות המופיעות בסיפורי הקובץ "אמסטֶל", נאלצות להתמודד עם הקורות אותן, כל דמות בדרכה שלה: איש בודד שאישה וילד קטן הנמלטים מאב מכה נִקרים על דרכו ברגעיו הקשים ומעוררים בו תקוות שווא; אישה-ילדה על סף פיגור הנושכת את גב ידה עד זוב דם וחושבת שמצאה אהבה; מנקה פלשתינית ואישה ירושלמית הרות שיחסיהן עומדים למבחן האינתיפדה ואישה חולה הנמשכת אל מדורה של פועלים מהשטחים בקור הלילה. ביקורתו של בני ציפר, תרבות וספרות, עיתון הארץ 28.1.2006: "...קוטב אחר של עושר לשוני נדיר מצאתי בסיפור הנחבא בעמוד 94 בחוברת, ושמו "אמסטל" מאת סופרת בראשית דרכה, עדנה שמש. קראתי את הסיפור ונרעשתי, שעוד יש כותבים כאלה שיודעים לבנות משפט תומאס-מאני מלא פרטים וניצוצות ושברים של מראות המצטרפים לזרם ויוצרים תמונה שהיא פנימית וחיצונית כאחת. הסיפור הוא על אם ובן ועל הניסיון של האם לפענח את עולמו הנסתר של בנה, ולמה אינו מתחתן, ושמא היא אשמה בכך, מפני שהתחתנה בשנית. ואיזו סימפוניה של רגשות עצורים המנסים להתפרץ, עד כדי גילוי עריות כמעט. זה סיפור קלאסי לגמרי, בלי שום צרימה, בלי שום גסות. אחרי קריאתו אי אפשר לקרוא זמן מה שום דבר אחר. ויש בו - אני אמנם מסגיר בכך את התרת העלילה - סצינה של סקס הומוסקסואלי שאין יפה ופיוטית ממנה".