ברושים

"בית הספר ברושים לא היה עבור תלמידיו מוסד לימודי שיקומי גרידא, אלא שימש כ'היכל התרבות', כפי שנהגנו לומר להם: אתם מכבדים את המקום, והמקום מכבד אתכם. נורמות ההתנהגות בבית הספר והגבולות היו ברורים, וכולם הבינו את חשיבותם, תרמו לעיצובם והפנימו אותם. האמנו שגבולות ברורים מקנים לתלמיד בראש ובראשונה ביטחון; אינם מגבילים את חופש הפעולה, אלא מאפשרים את מרחב הבחירה. ב'היכל התרבות' שלנו נכללו השער, הגן המטופח, הלובי – 'הפואיה', הכיתות, פינת החי, חדר המוזיקה, הספרייה, המזכירות, המסדרונות, שולחן הסנוקר, מגרש הספורט, ובכל מקום כזה 'אנחנו מתנהגים באופן מכובד ומכבד כי אנחנו – היכל התרבות!'. וכך, עם הזמן, שינינו גם את הגדרת בית הספר מבית ספר לחינוך מיוחד לבית ספר מיוחד לחינוך”. ניהלה את בית הספר ברושים לילדים אינטליגנטיים עם קשיים רגשיים והתנהגותיים שברמת אביב קרוב ל־40 שנה, וממנו פרשה בשנת 2011, לאחר שהייתה בו מתמחה, מחנכת ויועצת. הספר, שנכתב בשיתוף עם בעלה, , מומחה להתנהגות ארגונית, הינו אתנוגרפי בגישתו ומשמיע את "סיפור ברושים" בקולות המשתתפים השונים: מנהלת, תלמידים, בוגרים, הורים, מחנכים, מורים וחוקרים. מטרתו של הספר היא להקנות לקוראים את רוח ברושים ואת מורשתו.